הסוף צריך להיות סוף, ואסור לו להישאר פתוח
כבר שמעתי חברות שמסוגלות בבת אחת "לחתוך", למחוק ולזרוק את כל מה שהיה, כולל דברים מוחשיים כמו מספר טלפון, תמונות, מתנות, מיילים, כרטיסי ברכה. אני לא כזאת
הקלוז'ר, או בעברית "סגירת מעגל". לכל אחת, באיזשהו שלב בחייה, צץ ומדגדג צורך אווילי שכזה. מין רצון לא מוסבר לעשות בדיקה חוזרת לעבר, לראות מה עם האיש שהיה אי שם אהבה גדולה, שגרם לך פרפרים בבטן. שהקשר איתו תם, תם אך מעולם לא נשלם.
הקלוז'ר הוא רצון ילדותי לתקן את עוולות העבר, לשים את הכעסים והמשקעים בצד, לנסות לדבר ולהגיע למסקנות מנקודת מבט חדשה ובוגרת. אולי יש גם כמיהה להתחיל מהתחלה, או לכל הפחות להבין שבעצם טוב שהיה מה שהיה ושלמעשה לא הפסדנו מאומה.
אני שונאת פרידות. אולי זה נשען על חוויות העבר שלי, אבל אף פעם לא ממש הצלחתי להתמודד איתן. האופן שבו אנשים מסוגלים להתנתק ככה בקלות מאדם שהיה עד לא מכבר אהוב - נשגב מבינתי. כבר שמעתי חברות שמסוגלות בהינף שיחה אחת "לחתוך", למחוק ולזרוק את כל מה שהיה, כולל דברים מוחשיים כמו מספר טלפון, תמונות, מתנות, מיילים, מכתבים וברכות. הן רק שוכחות שאי אפשר למחוק זכרונות. הרי מה שחקוק בלב נשאר שם, גם אם תשרפי את כל הראיות בעולם.
לצערי או שלא, אני לא נמנית עם הסוג הזה. אין בי את היכולת לקחת את כל שקי הרגש הכבדים ואת כל חוויות האהבה הישנה ופשוט להותירם על איזה ספסל פינתי בעיר שכוחה. אני לא מצליחה להתגבר בשניות, לוקח לי זמן ושלבי אבל גם. ולאחר תקופה, כשמגיח השקט לביקור והאודם חוזר ללחיי, אני מוצאת קופסה ראויה ודוחסת לתוכה את כל הטוב והרע שהיה. בלורד שחור כותבת תאריך ומכניסה לבוידעם (של אמא), כמובן, כדי שלא אתפתה לפתוח, להציץ ולאבד עוד כוח.
לפני חצי שנה בערך, בשיחת טלפון קצרה שהתחפשה לידידותית ולא מזיקה, התחיל הקלוז'ר הפרטי שלי והפך את חיי וגם קצת אותי.
"היי", אמרתי לו.
"מה את רוצה?" שאל בטון רציני שלא הכרתי.
"מממ... רק לשאול לשלומך", עניתי בהיסוס, אולי רצוי לנתק את השיחה... לפני שהכעס יצוץ.
"הכל טוב", הוא התרכך.
"שקרן", הטחתי בו, יודעת שמצבו קשה מנשוא - אין לו כסף, אין עזרה, אין תמיכה. ככה שמעתי, אז קפצתי לגלימת גיבורת-העל שלי, שחור ואדום עם S גדולה ומנצנצת באמצע. הנה אני נכנסת להרפתקה ושבה למחוזות ילדותי באמתלה זולה של קלוז'ר חיוני.
השליתי את עצמי שאני בשליטה מלאה
ושוב, בהרפתקה כמו בהרפתקה, השליתי את עצמי שאני בשליטה מלאה. הקשר איתו נגמר לפני עשר שנים בסטירת לחי מצלצלת. נפגעתי ודיממתי למוות. אבל איכשהו הצורך לדבר איתו גבר, הרצון להציל אותו מעצמו וגם הצורך לסגור מעגל היתלו בי. לא עצרתי לרגע קט, להיזכר למה זה נגמר. איך זה שמחלתי לו על בגידת העבר, על שלקח לי את חברתי הטובה? על שיחד איתה גנב גם את הדימוי העצמי ואת התקווה? לא הצלחתי לספור עד עשר ולהבין למה אני חוזרת ואיך לעזאזל אני שוכחת והמשכתי, לוליינית על חבל דק.
"אם את באמת רוצה לדעת..." הוא נפתח.
"ברור שאני רוצה!" החיוך שלי התרחב.
"אז לא טוב. כלום לא ממש טוב, פיטרו אותי, אני כבר חצי שנה בלי עבודה, עוד מעט נגמר לי חוזה השכירות, אין לי מה לאכול... ו... אני שמח, כל כך שמח שהתקשרת".
הוא באותו המקום, גם עשר שנים אחרי. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. כמה זה קל להציל את השבויים בקורבנות. אני שוב בפנטזיית המצילה, ויש לי הזדמנות מוחשית לממשה.
בקסם ובאמנות הוא מוציא ממני את "שני" הילדה
אז היו כמה ימים ארוכים של שיחות אל תוך הלילה והשלמת פערים, בכל זאת עברו כמה שנים. הציפו אותי אושר עילאי ומזויף, חוסר תיאבון, חוסר שינה ומיליון סימני שאלה. הרגשתי איך במקצוענות הוא מצייר לי במכחול המיוחד ציור אחר, תחושות שונות, מציאות שלא היתה. בקסם ובאמנות הוא מוציא ממני את "שני" הילדה.
מנגד היו שצעקו לי: "הוא אסור לך!" "הוא לא יציב!" "הוא יעשה לך רק רע!" "שכחת!" כעסו עליי. הוא והוא והוא. כל הקולות של סובביי הדהדו בי, ומרוב קולותיהם לא שמעתי את קולי שלי. ונשאבתי, ונזקקתי, וחיבקתי, והכלתי, ונתתי, וקיבלתי. ונפלתי, ובכיתי. אי שם בין תהומות הייאוש לרמות האושר והפנטזיה נעלמתי כליל. שוב.
בחוכמה שבדיעבד הסתבר לי שחידוש הקשר היה יותר כהה ממבהיר. יותר עצוב משמח. יותר הרסני מהכרחי. אבל הצלחתי לקום, ובפעם הראשונה בחיי, נהגתי כמו אותן נשים נשגבות מבינתי - חתכתי. כי לפעמים פשוט די בידיעה שלא משנה מאיזו נקודת זמן נבחן את שהיה, היתה שם אהבה. ויש להניח לה.
אחרי הניסיון הזה, דבר אחד בטוח - הסוף צריך להיות סוף, ואסור לו להישאר פתוח. וסוף פסוק בעניין הזה.
לפנייה לכתב/ת 
