שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נגעה בשמיים
    הרומן האוטוביוגרפי "השמיים נופלים", שכתבה הסופרת לורנצה מאצטי, מספר על ילדותה באיטליה הפאשיסטית, ועל הרדיפה אחרי משפחתה היהודית. אחייניתו של אלברט איינשטיין שהיא גם קולנוענית, נשארה כדי לספר. "המטרה היתה לשכוח את הטבח"

    החן של הספרות האיטלקית המודרנית - מנטליה גינצבורג ועד ארי דה לוקה - לא פסח גם על הספר הזה. "השמיים נופלים", שכתבה לורנצה מאצטי, רווי גם הוא ביופי מהול בכאב, במר מהול במתוק. שתי תאומות שהתייתמו מהוריהן בזמן מלחמת העולם השנייה, בייבי ופני, מאומצות על ידי הדוד והדודה האמידים בטוסקנה. הדוד הוא בן דוד של אלברט איינשטיין. במלים אחרות: יהודי. התאומות גדלות שם כנסיכות, לצד שתי בנות הדוד שלהן. יש להן ילדות מלאת שמחת חיים. עד שחיילי האס-אס דופקים בדלת.

     

  1. בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
  2. הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק

     

    את הרומן הזה, שהוא למעשה סיפור אוטוביוגרפי, כתבה לורנצה מאצטי, סופרת, קולנוענית וציירת איטלקייה. מאצטי נולדה בפירנצה ב-1928. בגיל צעיר התייתמו היא ואחותה מהוריהן, והן עברו לגדול בבית דודתה ודודה בטוסקנה. הדוד, רוברט איינשטיין, בדיוק כמו בסיפור, אכן היה בן דוד של איינשטיין. בשנת 1944 הגיעו חיילי אס-אס לבית הדודים ורצחו את הדודה ואת שתי בנותיה. התאומות, שהיו שייכות לחלק הנוצרי של המשפחה, ניצלו. יש אומרים שהיתה זו הוראה מפורשת של היטלר. הדוד לא החזיק מעמד, וכעבור שנה התאבד.


    מאצטי. ניצלה מגורל אכזר (תמונה מתוך ארכיון משפחתי)

     

    "לאחר הטרגדיה", מספרת מאצטי בראיון שהתקיים באמצעות האי מייל, "מראות הווילה הבוערת, זיכרון הגרמנים הצועקים והסצינה הסופית, היו סיוט שהמשיך לשאוב אותי ואת אחותי. הייתי חייבת ללמוד והיה לי ספר ביד, אבל במקום לקרוא את הטקסט שקעתי בזיכרון של אותו יום איום, המשכתי לחיות אותו בחרדה וחזרתי להווה רק מפני שאחותי קראה לי. הבחנתי שהיה זה כבר ערב כמעט. כמה זמן הייתי במקום אחר? כמה פעמים פתחתי את הספר והגעתי למקום אחר? יתכן שאלמלא אחותי הייתי נשארת במקום אחר ולא חוזרת יותר, הלב היה עוצר לנצח".

     

    להחזיק את השמיים בידיים

    "השמיים נופלים" ראה אור לראשונה ב-1961, והיה ככל הנראה אחד הספרים האהובים על הבמאי פדריקו פליני. הספר, אגב, עובד לסרט קולנוע בשנת 2000, בכיכובה של איזבלה רוסליני. לאחרונה ראה אור הספר בעברית בתרגום יורם מלצר, בהוצאת סמטאות - הוצאת ספרים חדשה ומוקפדת שהקים אוריאל קון.

     

    עטיפת הספר

     

    פני, שמגוללת את הסיפור בגוף ראשון, כותבת: "אני שואלת את עצמי האם אני יכולה לאהוב את בייבי אחותי יותר מאשר את הדוצ'ה. אבל אני אוהבת את בייבי כמו שאני אוהבת את ישו. בדיוק כמו את ישו, ואני אוהבת את ישו קצת יותר מאשר את אלוהים, ואת אלוהים כמו את מוסוליני, ואת איטליה ואת המולדת פחות אמשר את אלוהים, אבל יותר אמשר את הדובי הצהוב שלי".

     

    כפר ילדותן של התאומות בטוסקנה מתואר כמקום אידילי, אבל באיטליה הפשיסטית של אותם ימים מדובר באשליה בלבד. בבית הספר מלמדים אותן לאהוב את הדוצ'ה בכל נפשן, ולהיות נוצריות טובות. המורה מסבירה לפני שהדוד היהודי שלה הולך להישרף באש הגיהנום, אבל היא אוהבת אותו בכל זאת, ורוצה בקירבתו.

     

    ובאשר למאצטי, כשהיתה בת 22, ב-1950, היא עברה ללונדון והחלה ללמוד קולנוע בבית הספר "סלייד" לאמנות. בהמשך הצטרפה לתנועת "Free Camera" ופעלה לצד קולנוענים כמו לינדסי אנדרסון וטוני ריצ'רדסון. היא עיבדה את "הגלגול" של קפקא לקולנוע, ובעקבות זאת נפתחו בפניה דלתות בווסט אנד של לונדון, והיא הציגה את עבודותיה בפסטיבל קאן.


    מצאטי ומשפחתה באיטליה הכפרית של ילדותה (עטיפת הספר)

     

    אחד מסרטיה המפורסמים נקרא "ביחד". הסרט מ-1956 מתרחש באיסט אנד של לונדון בסוף שנות ה-50, אחרי מלחמת העולם השנייה, ומתאר את חייהן של שתי נשים חירשות-אילמות. הסרט חשף את חיי היום יום באנגליה שאחרי המלחמה, וזכה להצלחה. ב-1959 שבה מאצטי לחיות ברומא, שם היא חיה גם היום. בין הספרים שפירסמה "השמיים נופלים", "בזעם" מ-1963 ו"אוצי'ני איל פדרה א לה מאדרה" מ-1967.

     

    בינתיים הפך ביתה של מאצטי ברומא אבן שואבת לאמנים מכל התחומים - קולנוענים, סופרים, ציירים, אנשי רוח - שבאים להתארח אצלה. אחרי שנים שעסקה בבימוי לקולנוע ולטוויזיה, בשנים האחרונות היא בעיקר מציירת. לפני כשבועיים נפתחה תערוכה שלה בפירנצה, "אלבום משפחתי", ובה ציורים המתארים את הטרגדיה המשפחתית בטוסקנה.

     

    הרחק מטוסקנה

    "בתקופת חי כסטודנטית", מספרת מאצטי, "כדי להיחלץ מהסיוטים ניסיתי לשכוח ונסעתי עם קבוצת סטודנטים לפילוסופיה ללונדון, שם התארחנו אצל איכרים בתמורה לאיסוף תפוחי אדמה".

     

    היא נסעה הרחק מטוסקנה, הרחק מהבית היפהפה בפירנצה, והגיעה ללונדון האפורה. היא שקעה בדכדוך. "הסיוטים על הגרמנים נגמרו - הסיוט האמיתי היה העיר עצמה", היא אומרת. "הייתי צריכה לשכוח בעיר האפלה הזו את השמש של טוסקנה. אכן, מטרתי עד אז היתה לשכוח את הטבח, אבל לא ידעתי שמה שנקבר בתת מודע צץ מחדש בדרכים מעוותות, עם תסמינים אחרים והתנהגויות מוזרות.

     

    "מאיטליה הגיעה אלי הידיעה שנשארנו בלי אף לירה מכיוון שהאפוטרופוס מכר הכל כדי להשקיע בעסקים, ולא נשאר יותר דבר מהרכוש שהשאיר הדוד. ולחשוב שלפני הנסיעה ללונדון, כשהגעתי לגיל הבגרות, אישרנו את אמוננו בו כדי שימשיך לטפל בעניינינו. אבל המטרה היתה לשכוח את הטבח. בנסיבות אלה כתבתי את הספר".

     

    בצעירותך חשת רגשות אשמה על כך שנשארת בחיים?

     

    "אני לא יכולה לספר את כל אשר עבר עלי בלונדון, אבל מה שאני יכולה סיפרתי בספר החדש שלי 'יומן לונדוני'. לאחר שהייתי בקאן, כדי לקבל את פרס 'דקל האונגרד' עבור הסרט שלי 'ביחד', חזרתי לפירנצה לבקר את אחותי הקטנה שציפתה לתינוקת. היא חיה עם פסיכואנליטיקאי. הם שכרו את בית הדוד, ואני נשאבתי מיד לתוך סיוטים של זכרונות האס.אס. חליתי, לא יכולתי לישון יותר, היה לי קשה לאכול.

     

    החבר של אחותי לקח אותי לפסיכותרפיסט אמריקאי שמטפל בהפרעות אכילה, בארי סימונס שמו, שבקושי הסכים לקבל אותי כמטופלת. בהשפעתו שיחקתי את הדמיונות כדי לטלטל ולשחרר את נפשי. יום אחד הוא אמר לי: היום אני הדוד שלך, מה רצית להגיד לי ולא יכולת להגיד? פרצתי בבכי בין זרועותיו. לבסוף יכולתי להגיד לו שאהבתי אותו.

     

    "מסתבר ששמרתי בתוכי את מה שלא הייתי חייבת לשכוח, אבל זכרתי את הדוד בכל האהבה שהיתה בתוכי. כן, אני זוכרת אותו, זוכרת גם את ילדותי הנהדרת אתם, זוהי משפחתי, יוצאת דופן, לעולם לא אגמור לתאר את הילדות הזו, שבה היו התבונה והתרבות שרויות בכל פינה".

     

    את חושבת שספרך עורר עניין גם בשל הקירבה המשפחתית לאלברט איינשטיין?

     

    "לצערי הרומן שלי יצא לאחר שאלברט לא היה כבר בחיים. מי יודע האם היה מוצא חן בעיניו. הוא כתב פעם לי ולאחותי מכתב קטן, מאד יפה ואוהב, שבו הוא ניסה לתמוך בנו, לתת לנו תחושה של הנוכחות שלו ואהבתו. רציתי מאד לפגוש אותו שוב, אבל לצערי כשהייתי מוכנה לפגוש אותו הוא כבר לא היה. מצד שני, האם כשהייתי חולה כמו שהייתי באותה תקופה, על סף טירוף מהכאב של אובדן הדודה, הדוד ובני הדודים, יכולתי להיראות כך לפניו?"


    איינשטיין. על תקן הדוד האבוד (צילום: GettyImages)

     

     

    את ואחותך ניצלתן בגלל היותכן נוצריות. מאז ילדותך, מה יחסך אל הדת?

     

    "עולם הילדות שלי היה מלא בקדושים, במדונה, עיקרי האמונה והשילוש הקדוש. זהו עולם ילדותי שהגיע אלי מהכומר ומילדי האיכרים. בעוד שבבית הסביר לנו הדוד על הכוכבים, על המוסר ועל תנועת השמיים. והדודה קראה לנו את 'המשלים של ישו' מפני שהיא ואבי היו ילדיו של כומר פרוטסטנטי בשם לורנצו ומשם הגיע שמי. יחסי לדת הנוצרית? מה אני צריכה לחשוב על דת שהפכה את עם ישראל, עם הבחירה של אלוהים, לעם המקולל של אלוהים, רוצח האל, בזוי?"

     

    ברוח התרבות האיטלקית

    מאצטי - ברוח התרבות האיטלקית הקלאסית - היא יוצרת רב-תחומית: ספרות, קולנוע, טלוויזיה, ציור. "לכל אמנות אמצעים משלה לגעת בלב", היא אומרת. "לי נראה שבכתיבה זוהי המחשבה, הציור מראה את הייסורים, בעוד שהקולנוע מאחד בתנועה את האמנויות הללו. ליבו של הקולנוע האיטלקי, של זבטיני ושל דה-סיקה, וגם של 'תנועת הקולנוע החופשי', הוא הניסיון לשקם מעט מהסולידריות האנושית, זו שכמעט אבדה אחרי מלחמת העולם, בתוך הרצון לשכוח את המתים וברצון לחיות את החיים מבלי לחשוב על האחרים, אלא רק להתעשר בכל האמצעים".

     

    היום בעידן ברלוסקוני, את מוצאת איזשהו קשר בין איטליה של שנות ה-40 ואיטליה של ימינו?

     

    "בשנות ה-40 איטליה היתה מלאה באיכרים. שוורים לבנים חרשו את השדות, לכל איכר היה בית בן

    שתי קומות, כבשים, תרנגולות, ארנבים, היו שם סביב האח ילדים, סבים, הורים. כלומר כל בית היה קהילה. אמנם האיטלקים היו עניים, אבל הם חיו על תוצרתם, יומם נע סביב השמש, היו להם גם טקסים קדושים. אני זוכרת את הגישה הדתית שלהם, הם האמינו באלוהים ובהשגחה העליונה, היה משהו מאד יפה בשהייה במחיצתם.

     

    "היום, לעומת זאת, כל האיכרים באיטליה עזבו מזמן את האדמה ועברו לערים. כיום הבתים הללו בכפר עולים הון וכל מי שיכול להרשות לעצמו קונה אותם, בתקווה לשאוף מהם אווירה של פעם. אז יש איטלקים שהם משפרי המעמד החברתי, יזמים, נשיאים, סגני נשיאים, קבלנים, שממשיכים להתעשר יותר ויותר בינם לבין עצמם, ויש כל שאר האיטלקים - שהופכים עניים יותר ויותר. אבל העם הזה, למרות שהוא שקרן, רקוב ומושחת, שומר תמיד על יסוד שהוא עדיין אנושי".


  3.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מצאטי בצעירותה. ניסתה לשכוח את המראות הקשים
    צילום: Mazzetti Family Archive
    7 לילות
    מומלצים