הפתעה: גם לסביות מחשיבות מראה חיצוני
כל מי שטוענת אחרת פשוט לא מודעת כמה החיים הופכים קלים יותר בזירת הזיונים והסטוצים המקומית כשאת מידה 42 ומטה. שוב סינגלית, מינוס 50 קילו, אני חוזרת לשוק. אבל אם פרינסס צ'ארמינג תעמוד בדלת ותבקש אותי - כדאי שהיא תבוא בלי לצפות ממני לשום דבר רציני
הסתפרתי קצר כי אין סנטר כפול לעדן ולהסתיר, ואנשים שהכירו אותי שמנה בלבד לא מזהים אותי ברחוב, וזה כולל, כמה נוח, אקסיות שלי. נתקלתי בעובדה שלא ידעתי על הביצה הלסבית המקומית: כולנו שטחיות לא פחות משאר העולם. לסביות הן יצורים של מראה עיניים לא פחות מסטרייטים, וכל מי שטוענת אחרת פשוט לא מודעת כמה החיים הופכים קלים יותר בזירת הזיונים והסטוצים המקומית כשאת מידה 42 ומטה. כשמידת המכנסיים שלך מצויה בכל חנות, את שואלת את המוכרת מה יש לה במידה שלך והיא מצביעה על כל החנות, אין ספק שקל יותר לשווק את עצמך בחזרה לשוק הבשר (סליחה, הטופו), הלסבי. במקום להתחיל מיליון שיחות שיסתיימו מול התמונה שלך, למרות שאת משכילה, מוצלחת, מצליחה, מחזיקה דירה משלך ומגדלת כלבה מדהימה, את מתחילה קשרים. אין ספק, קל יותר גם פיזית וגם מבחינת קהלי יעד – בינתיים, אני זו שאומרת לא.
הכוכב המרכזי של הדייט הלסבי: אלכוהול
אחד המכשולים המרכזיים שניצבו בפניי אחרי הניתוח מתחיל בכוכב המרכזי של הדייט הלסבי הממוצע: אלכוהול. אני לא סובלת אלכוהול. מילולית, פשוט לא סובלת פיזית – כלומר לא יכולה לשתות יותר משלוק בלי להשתכר למוות, באופן מביך למדי. עד לניתוח מעקף הקיבה שעברתי אסור היה לי אלכוהול בגלל הסוכרת. היום אין סוכרת, אבל עדיין אסור לי לשתות, מה שמוביל אותי לבעיה קלה בתחום הדייטינג המקומי: מה עושים בפאב כשכל מה שאת יכולה לשתות חייב להיות לא מוגז ולא אלכוהולי? התשובה, לצערי, עלובה למדי: אני מרימה כוס קפה מול הבירה של הדייט. יש בזה משהו פאתטי למדי. מצד שני, לא הייתי מוכנה לעלות חזרה במשקל רק כדי שאוכל לשתות יותר.
אני מודה שהזדקנתי קלות, ונראה לי שאני מעדיפה בילוי שקט יותר מאשר פאב רועש, אבל אני עדיין לא במקום הבטוח, הנכון, להתחיל ממנו זוגיות. אני במקום קליל, זורם, שלא ממש מעוניין כרגע להתחייב למשהו או לדבר במילים גדולות מהר מדי, ואסור לי לשתות, אז מה אעשה בפאב הלסביות התל אביבי הידוע? אשתה מיץ? מודה, טרם יצא לי להיות שם, אבל קבעתי עם חברה טובה ללכת לבדוק מה השתנה שם בשבוע הבא. דיווחים בהמשך.
לא בא לי, חודש אחרי שהקשר האחרון הארוך שלי נגמר, להיות כבולה למשהו או מישהי, מלבד לולה, הכלבה המקסימה והמתוקה שלי. החופש המיני, הרגשי, המקום להחלים חשובים לי יותר. במילים אחרות, אם פרינסס צ'ארמינג תעמוד בדלת ותבקש אותי, כדאי שהיא תבוא בלי לצפות ממני לכלום. אני נהנית מהחיים וחוגגת כל יום מחדש את הגוף החדש שלי, את הבחורה שבחרתי לבלות איתה את הערב / בוקר / לילה, בלי להתנצל ובלי לפחד לומר את זה – אני סינגלית ואני הולכת להישאר סינגלית לעוד כמה זמן עכשיו.
למה לא עשיתי את הניתוח הזה לפני עשור?
ומכיוון שאין אדם שאין לו תסכולים אחרי פרידה, אז כאשה שמנה שכבר אינה כזו פיזית (פעם הייתי מטביעה אותם בהרבה שוקולד), ומכיוון שאני מסוגלת לאכול רק שני ביסים וחצי, אני משקיעה בבישולים ומאכילה את המשפחה, את החברים ואת הדייטים שלי בשפע של עוגות, תבשילי קדירה ושאר מאפים מגניבים. המטמורפוזה משתלמת: אני מבשלת מוקפד יותר וטעים יותר, וגם לא משמינה. השאלה היחידה שאני שואלת את עצמי מידי יום זה למה לא עשיתי את הניתוח הזה לפני עשור, מה שהיה חוסך לי עשר שנים של סוכרת ושנאה עצמית.
ואם כבר מטמורפוזה, אז עד הסוף. לא מתחייבת, לא מתנצלת, לא מעוניינת בפרינסס צ'ארמינג כרגע ולא מחפשת את הדייט השני, עם חברת ההובלה הנלווית אליו. אני עם עצמי, בדירה שלי, בחיים שלי, בטיפוח שלי את עצמי. אני לבד, וכל כך טוב לי, שפשוט חבל שלא עשיתי את זה הרבה הרבה קודם. החיים, גירסה נקייה משנאה עצמית, ממחויבויות ריקות וממילים גדולות. כאן חיות באושר ובלי עושר לסבית וכלבת לברדור שחורה.
לפנייה לכתב/ת 
