שתף קטע נבחר

הפסקתי לפחד וקיבלתי את דגל פלסטין

אף על פי שאני נגד לאומנות מכל סוג הבנתי כי לעם מדוכא, ללא חופש ושאדמותיו נגזלות וזכויותיו נפגעות - יש זכות להניף את דגלו הלאומי

לפני כמה ימים פנה אלי חבר בפייסבוק וטען כי הוא מזועזע מאלבום התמונות האחרון אותו עדכנתי, אלבום המתעד הפגנה בה השתתפתי באחד מכפרי הגדה. כשניסיתי להבין מה זעזע אותו כל כך, החבר הסביר כי הוא לא מבין איך יהודי-ישראלי מסוגל להשתתף ב"דברים האלה", ובעיקר איך אני מסוגל להשתתף באירוע שדגל פלסטין מונף בו.

 

דבריו של אותו חבר ביטאו את החרדה הקמאית שיש ללא מעט ישראלים מדגל פלסטין, האדום-ירוק-שחור-לבן. הדגל הזה היה אסור בישראל על פי חוק שנים רבות, מפני שזוהה עם אש"ף, אשר

 נחשב אז ארגון טרור. גם כיום החוק הישראלי מעורפל למדי בעניין הנפתו של הדגל - לפעמים המשטרה מתירה את הנפתו ולפעמים אוסרת.

 

ובכן, מה כל כך מפחיד בדגל הזה? מדוע הוא מעורר אמוציות חזקות כל כך ומדוע חברי התל-אביבים מזדעזעים כל כך לראות אותו בתמונות הפייסבוק שלי? אודה ואתוודה שגם אני נרתעתי עד לא מזמן מדגל זה ומהשימוש בו, אבל החרדה הזו חלפה ולמדתי לקבל את דגל פלסטין. כיום אין לי עוד קושי לצעוד עם חבריי הפלסטינים, כשברקע מתנופף דגל פלסטין, וכהזדהות אני אף מוכן להניף אותו בעצמי.

 

השינוי החל לפני כמה חודשים, כשהחלטתי לצאת מהאדישות ונסעתי להפגנה השבועית בשייח ג'ראח עם חברה תל אביבית נוספת. בין שלל הסיסמאות שנשמעו שם תפסה את אוזניי הסיסמה "שייח ג'ראח אל ייאוש עוד נגמור עם הכיבוש", שחזרה על עצמה מיד בוורסיות נוספות, כשהשינוי היחיד היה בשמו של המקום - במקום שייח ג'ראח נשמעו בזה אחר זה שמות מוזרים,חלקם לא ידועים עבורי כמו מעס'רה, בית-אומר, נעלין, בילעין, ונבי סאלח. במקום לחזור כמו כולם על הסיסמאות, שאלתי את חברתי שעמדה לצידי - מהם המקומות הללו ולמה אנחנו צועקים אותם, אמרתי לה ששמעתי על בילעין אבל מהם שאר המקומות ומה הקשר ביניהם?

 

בדקתי בעצמי

התשובה שקיבלתי גרמה לי תחושה מוזרה, בעיקר של בלבול ומבוכה. נעניתי כי בכל המקומות הללו מתקיימים מאבקים שבועיים וקבועים נגד הגדר ומדיניות הכיבוש הישראלית. הבטתי בעין ספקנית וחשבתי לעצמי שזה לא ייתכן שאדם שקורא עיתון מדי יום, שמעודכן בחדשות העולם ובאקטואליה, לא יידע מה קורה ממש מתחת לאף שלו, במרחק שעה וקצת נסיעה לכל היותר.

 

אז חזרתי הביתה ובדקתי, חיפשתי את שמות המקומות והחלטתי להגיע לכל מקום ומקום שאת שמו שמעתי ולראות במו עיני. נסעתי לחברון, לבילעין, למעס'רה ולבית אומר. לנבי סאלח עוד לא נסעתי, אבל גם לשם אגיע. ראיתי ונדהמתי, חשתי כעס על מה שנעשה בשמי, על גזילת האדמות, על הדיכוי ושלילת החירות, על כל הדברים שנעשים תחת משטר הכיבוש שמתקיים כבר עשרות שנים.

 

אל המציאות הזו התוודעתי בבת אחת ולמרות כל מה שידעתי ושמעתי, אין תחליף למראה עיניים. בכל אחד מהכפרים והערים בהן ביקרתי צעדתי בהפגנות בלתי אלימות עם התושבים המקומיים ועם אנשים טובים מכל העולם. מהר מאוד איבדתי את הרתיעה שלי מדגל פלסטין, אשר היה נוכח בכל מקום.

 

אף על פי שאני נגד לאומנות מכל סוג, הבנתי כי לעם מדוכא, ללא חופש, עם שאדמותיו נגזלות, שמחאתו הבלתי אלימה נחשבת "הפרת סדר" ומדוכאת באלימות ובאמצעים קשים, יש זכות שאי אפשר להתכחש

 לה להניף את דגלו הלאומי. הבנתי שכמי שעבר את הגבול, הפיזי והתודעתי, על מנת לתמוך, להזדהות ולהיות שותף במאבק נגד חוסר צדק, עלי לקבל את זכותם של הנאבקים להניף דגלים, בפרט כשהדגלים הם הנשק העיקרי.

 

כך, תוך כדי חוויה אישית שחשפה אותי למציאות הכיבוש ולאנשים שחיים תחתיה, הפסקתי לפחד מדגל פלסטין והתחלתי להזדהות עם המאבק שדגל זה הוא אחד מסמליו. חציתי את הגבול, תרתי משמע.

 

חן משגב, דוקטורנט בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל-אביב

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דגלי פלסטין בשייח ג'ראח. ארכיון
צילום: גיל יוחנן
חן משגב
מומלצים