הנשים עם אקדח מוצמד לרקה - לא שקופות
יש אשה שיודעת שהיא הבאה בתור לכותרת הראשית, אבל כרגע אין לה שום דרך להוכיח את זה. זה טור שנכתב עבור אותם שכנים ושכנות שיודעים שהאשה שהם פוגשים במדרגות היא אשה מוכה. לסיכום השבוע של יום האשה הבינלאומי, נעשה טוב אם נפקח עיניים. ואם נוכל להציל אשה אחת - דיינו
יש אשה שיודעת שהיא הבאה בתור לכותרת הראשית של ynet, אבל כרגע אין לה שום דרך להוכיח את זה. היא גם לא אנונימית לגמרי, יש מישהו שמכיר אותה. אולי אתה, את. כל האנשים שמתראיינים כשכנים הרי הכירו את הקורבן, חשדו. חלק ידעו שזה יהיה סופה. אבל בין ידיעה ובין עשייה עומדות דילמות רבות. דילמת ההתערבות, דילמת הספק.
פגשתי השנה אשה שבעלה לשעבר ירה בה. היא שרדה את התקיפה. היא הופיעה יום אחד במשרדי עם צעיף על הצוואר. צעיף משי קטן ועדין. מאחורי הצעיף הקטן היתה לה צלקת של קליע ששרט אותה ועבר מילימטר מהכניסה לגרון. ביקשתי להתעדכן בחייה, והיא סיפרה לי במשפט אחד, שהגרוש שלה ירה בה.
מוזר לפגוש אשה שירו בה
זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אשה שירו בה. עד אז מעולם לא פגשתי אשה שהגבר שלה שנא אותה כל כך עד שביקש להעלים את נשמתה מהיקום הזה, ובעצם לקבוע את גורל ילדיהם לפנימיות לכל חייהם ואת נשמותיהם לכלא ניצחי. מוזר לפגוש אשה שירו בה. קשה לעכל שיושבת מולי אשה שיכולה היתה להיות כותרת של כתבה שלצידה תמונת פספורט שהוגדלה.
מדובר באשה חזקה, חכמה, אקדמאית, בטוחה בעצמה ומגדלת את ילדיה. אבל יותר מכל מדובר באשה בת מזל. כשהגרוש שלה נכנס לדירתה היא ישנה, התעוררה מכובד משקלו ומצאה בעצמה תעוזה וכוחות נפש עילאיים שסייעו לה להציל את חייה. היא נאבקה בו והצליחה.
הנשים עם האקדח שמוצמד לרקה אינן נשים שקופות. רואים אותם במעלית, באוניברסיטה, בקניון. ברוב המקרים יודעים שהן כאלו, רק לא ממש יודעים מה לעשות. יום אחד הסתובבתי במרכז ירושלים וראיתי גבר מושך אשה כאילו היתה בובת סמרטוטים. היא לא התנגדה. הרי היא יכולה היתה לצעוק, לברוח, היא היתה באמצע הרחוב, ברחבת המשביר, המקום הומה אדם. ובכל זאת - האזיק הדמיוני בראש שלה אמר לה שהיא אסירה. יש נשים שאזוקות באזיק דמיוני ובטוחות שאין להן יכולת לזוז מבלי לקבל רשות מהאיש שנישאו לו. יש שכנים ששומעים חבטות ומגבירים את הווליום, ויש כאלו שמתקשרים למשטרה ומדווחים. השכנים הם אלו שעומדים במעלית עם הבעל שנראה לא פעם נורמטיבי. הבעל שלוחץ בעדינות על הכפתור במעלית, ויכול ללחוץ על ההדק באותה האצבע. ובכל היד לפרק במכות את אשתו.
בעבר גרתי בדירה שבה בין הסלון שלי לזה של השכנים הפריד קיר אחד. שמעתי את המכות שהפליא האב בילדיו. אני מודה שחששתי להתלונן. פעם אזרתי אומץ והתלוננתי, המשטרה הגיעה, ודקה אחרי שעזבו השוטרים האמא נכנסה אליי ושאלה אותי אם התלוננתי. שיקרתי שלא. אז היא התלוננה בפניי: "ראית מה זה שכנים? מזמינים לי משטרה שמפחידה את הילדים". סגרתי את הדלת. אולי יכולתי לעשות יותר. מאז עברתי דירה. לא ראיתי אותם. אין לי מושג אם עשיתי מספיק.
זה טור שנכתב עבור אותם שכנים ושכנות שיודעים שהאשה שהם פוגשים במדרגות היא לוּקַה מהשיר של סוזן וגה, שהאיש שלה מרביץ לה עד שהיא בוכה ואחרי זה היא לא שואלת למה. בסוף השבוע של יום האשה הבינלאומי נעשה טוב אם נפקח עיניים וננסה להאיר על חיים של אשה אחת שמרגישה לבד מוכה וחבולה אזוקה באזיק דמיוני שגורם לה לחשוב שזה לנצח. בשבוע הזה של יום האשה, אם נוכל להציל "לוּקה" אחת - דיינו.
- טור זה מוקדש להילה. בחורה שאיני מכירה וראתה אותי במצוקה באמצע הרחוב, והיתה שם בשבילי מתוך אהבת חינם. נתנה לי יד זרה כל כך מוכרת וחמה ונהגה בי כאחות. היא הזכירה לי שכולנו רקמה אנושית אחת. הילה, נשמה יפה, תודה!
לפנייה לכתב/ת 
