3DTV: מהפכה או מפח-נפש?
ההימור הכי חם בתעשיית הטלוויזיה היום הוא על הטכנולוגיה שתצליח להפוך את השידור התלת ממדי (3DTV) לסטנדרט עוד לפני סוף העשור הנוכחי. מדובר בכסף גדול - כל כך הרבה כסף לא היה על השולחן מאז המלחמות על הטכנולוגיה שתיושם בתקן HDTV
הצליל המתוק של כסף
העניין המחודש בויזואליזציה תלת ממדית הוא, כידוע, התוצאה הישירה של הצלחת הסרט אוואטר (Avatar) במהדורתו התלת ממדית בשנה שעברה. הסרט הוא אופרת מדע בדיוני שורצת מפלצות, חיזרים וצורות חיים שקיימות רק בדמיונו המפותח של הבמאי המצליח ג'יימס קמרון. במהדורה התלת-ממדית מתגלה מלוא עוצמתם של האפקטים המיוחדים שמכוונים בדיוק למרכז עולמם התרבותי של נערי דור המחשב והפלייסטיישן. קטונתי מלהביע דעה על הערכים הדרמטורגיים של האופרה הפילמאית הזאת או על העומק הפואטי של גיבוריה הוירטואליים.
אבל עם הקופה אי אפשר להתווכח וכאשר זו מצלצלת בחדווה כל מנהלי השיווק בעולם נעצרים להקשיב לצליל המתוק של כסף. וכך, מסיאול עד שנחאי ומהוליווד עד בוליווד, כולם התחילו לשיר את תהילת ה-3D - כאילו זו ההמצאה הגדולה ביותר מאז המצאת הלחם הפרוס (ביטוי אמריקאי מוזר שאמור לבטא פוטנציאל גאונות שיווקית). ואנו הרי יודעים שהחלומות התלת-ממדיים לא התחילו אתמול בלילה. כבר בשנות ה-50' של המאה הקודמת שטף גל קצר (מאוד) של סרטים כאלה את מסכי הקולנוע ונעלם כאשר בא - רק כדי לשכנע את מי שלא האמין בכך מראש, שטכנולוגיה אינה תחליף לתוכן משמעותי.
קולנוע גדול מהחיים
באותן שנים הזויות של מגלומניה הוליוודית, כאשר מפיקים עתירי אגו האמינו בנוסחה "לעזאזל הסיפור. תדהימו את הצופים והם יבואו לסיבוב נוסף", הממד השלישי הצטייר כגביע הקדוש של תעשיית האשליות. אחרי הצבע (טכניקולור), המסך הרחב (סינמסקופ), הפילם המשודרג (70 מ"מ) והקול הסטריאופוני, הגיע הזמן לקולנוע גדול מהחיים, שמזנק מהאקרן ולופת את הצופים בצווארם. אימה תמיד מכרה כרטיסים וכאשר הפחד החל לטייל במעברים גם גברים קשוחים התכווצו במושביהם. עד שהם הורידו את המשקפיים המגוחכות (מקרטון, עם עדשות צלופן, אחת אדומה והשנייה כחולה) והחליטו לא לחזור על החוויה.
כי בסופו של דבר ריאליזם אינו הצד החזק של קולנוע הוליוודי וכאשר המחיר של עומק תלת-ממדי הוא רדידות פסיכולוגית או עלילה טפשית, אפילו חובבי Action מבינים שיצא שכרם בהפסדם. יתר על כן, המשקפיים צבעו את הסרט בגוונים לא-אמיתיים בעליל - ובלי המשקפיים התמונה על "מסך הכסף" נראתה כהשתקפות כפולה בעיניים של שיכור. וכך הטכנולוגיה נעלמה מבתי הקולנוע הרגילים ועברה למחוזות הפנטזיה של דיסנילנד ו-iMAX. הצופים הלכו לראות את אינגמר ברגמן וגודאר, אנטוניוני וטריפו, בשחור-לכן אם צריך. בשנת 1960 לערך בועת ה-3D פקעה והוליווד חזרה לעיסוק האובססיבי שלה בסקס, מרדפי מכוניות ואקדחים מעשנים. ותשקוט הארץ 50 שנה.
בפעם השנייה זה טוב יותר
עכשיו, כך רוצים שנאמין, ההצגה החוזרת תהיה מוצלחת יותר. לפחות הטכנולוגיה, מסבירים לנו, הרבה יותר מוצלחת. כבר לא ממש מוכרחים להרכיב משקפיים מגוחכות ואפשר יהיה לקלוט את הסרט, בכבלים או בלוויין. אומנם תזדקקו למכשיר טלוויזיה חדש, שמכל בחינה אחרת יהיה ירוד ביחס לאחיו הדו-ממדיים, אבל סוף סוף תוכלו לראות את הכדור הנפלט מאקדחו של 007 בשלושה ממדים וב-Slow Motion, סובב בהחלטיות קטלנית במרחק חצי מטר מנקודה הנמצאת בדיוק בין עיניכם.
אל תגידו שאף פעם לא רציתם "להישיר מבט מול המוות" ולצאת מזה בחיים! מאות מיליארדי דולרים על כפות המאזניים ואתם מתעקשים להעדיף קומדיות רומנטיות בנוסח אודרי הפבורן וקארי גרנט? עבר זמנכם. הגיע זמנו של הסרט שיגרום לכם להקיא מבחילה, או לפחות לתחושת Hangover כבדה, שמתחילה עוד לפני כתוביות הסיום.
כדאי לציין שבכל הטכנולוגיות הרלוונטיות ליישום היום, מדובר באשליית 3D, הנוצרת מכך שכל עין רואה תמונה שונה במקצת, ולא בשחזור מלא של שדה הראייה הכולל ממד עומק. שחזור העומק אפשרי רק בשיטה הנקראת הולוגרפיה, המצאה די וותיקה של הפיזיקאי היהודי-הונגרי-בריטי דניס גאבור, שעדיין מחפשת מימוש מעשי להצגת תמונות נעות. בסרט הולוגרמי, כשיצליחו להקרין כזה בקנה מידה של אולם קולנוע ובצבעים טבעיים, התמונה משתנה כאשר אתם זזים ממקום למקום, בדיוק כפי שהיה קורה לו העצם התלת ממדי היה שם באולם איתכם. לא כך בסרט 3D מהדור הנוכחי.
משקפיים סטריאוסקופיות
לכן, המינוח הנכון ל-3D הוא "סטריאוסקופיה", וקיימות מספר דרכים לממש אותה. אלה נחלקות לשתי קבוצות ראשיות: הפרדת תמונות צמודה לעיניים (משקפיים) והפרדה בצמוד למסך או האקרן ("אוטו-סטריאוסקופיה"). האחרונה לא דורשת משקפיים, אך היא כרוכה בעלויות גבוהות יותר ובפגיעה מסוימת באבחנה. למרות המחיר, כל המשקיפים משוכנעים כי הסיכוי של 3DTV לתפוס תפקיד משמעותי בתפריט התכנים שאנו צורכים מותנה בכך שלא נזדקק למשקפיים מיוחדות לצפייה בטלוויזיה.
כדי להראות תמונה שונה לכל עין אפשר, עקרונית, להשתמש בשני מסכים זעירים ולהקרין לכל עין את תמונת המסך שונה במקצת. במשקפיים מהסוג הזה העדשות מאפשרות לעין להתמקד על מסך LCD זעיר, הנמצא במרחק סנטימטרים ספורים מהעין, ולצפות בתמונות הנעות עליו כאילו המסך ממוקם באינסוף. שתי מערכות הראייה, לשתי העיניים, מורכבות על מסגרת מסיבית, שמזכירה את משקפות ראיית הלילה שטייסי מסוקי תקיפה משתמשים בהן כדי להגביר את אור הכוכבים. זה פתרון יקר במיוחד, מסורבל מאוד וכבד (על האף), שלמרות יתרונותיו המובהקים אין לו הרבה סיכוי בעולם הבידור הביתי.
משקפי LCD "אקטיביים"
תחליף להקרנה הישירה לרשתית אפשר למצוא במשקפיים הפועלות "כתריסים אופטיים", בדרך כלל על ידי משחק בקיטוב (Polarity) של האור. העדשה בנויה מגביש נוזלי, סגור ב"סנדוויץ'" בין שתי שכבות של חומר פלסטי "מקטב", שמעביר אור או חוסם אור על פי כיוון הקיטוב שלו ("פולרואיד"). בדוגמה פשוטה, העדשה, במצבה הבסיסי, תעביר קרן אור שהשדה החשמלי שלה מכוון אופקית ותחסום את קרן בה השדה החשמלי מצביע אנכית. על ידי הפעלת מתח חשמלי על הסנדוויץ' אפשר לסובב את הקיטוב של האור היוצא מהגביש, כך שעכשיו יחסם השדה האופקי ויתבהר השדה האנכי.
יש מספר שיטות להשתמש בעקרון זה כדי להציג תמונה שונה לכל עין. לדוגמה, באמצעות משחק במתחים מתחלפים לסירוגין על העדשות, אפשר לגרום לכך שבכל רגע נתון רק אחת מהן מאפשרת לראות את האור שמגיע מהמסך. אם קצב המיתוג גבוה דיו (מעל 50 הרץ), העין לא תרגיש בהבהוב ותיווצר אשליה של רצף. בו-זמנית, על המסך מוצגות תמונות "עין ימין / עין שמאל" לסירוגין ומשדר אלחוטי מספק אותות סינכרון בין המסך לבין המשקפיים. שיטה זו נקראת "משקפי LC אקטיביים".
משקפי LC "פסיביים"
בשיטה המתוארת לעיל ההשפעה המוחשית של המשקפיים היא הקטנת כמות האור שמתקבלת לכל עין, דבר שאפשר לתקן בקלות יחסית על ידי הגדלת בהירות המסך (Brightness). היתרונות הבולטים הם, שאין עיוותי צבע, כמו במשקפיים "אדום-כחול" ישנות, והמחיר נמוך משמעותית משל משקפיים הכוללות מקרן נפרד לכל עין. צורה שונה לשימוש באותו עיקרון, שאינה דורשת סינכרון - אבל דורשת מסך מיוחד, היא להקרין בו-זמנית על המרקע שתי תמונות מקוטבות. למשל, תמונת עין ימין הכוללת רק אור מקוטב אופקית ותמונת עין שמאל הכוללת רק אור מקוטב אנכית.
המשקפיים במקרה זה פשוטים יותר וכוללות רק לוח קיטוב זול, שמורכב אופקית במפתח לעין ימין ואנכית לעין שמאל. משקפיים אלה, שנקראים "פסיביים", אינם דורשים מתח חשמלי ואלקטרוניקה, משקלם ומחירם מסתכמים בחלק קטן מהמשקל והמחיר של משקפים אקטיביים. לעומת זאת, נוצר קושי מסוים ביצירת התמונה, משום שאור רגיל עשוי מתערובת אקראית של פוטונים בעלי כיוונים אקראיים. הפתרון הוא להפריד את הפיקסלים שתראה כל עין ולמסך אותם במטריצה של "מיקרו-מקטבים", פסים מיניאטוריים אנכיים של פולרואיד, בעלי קיטוב אופקי ואנכי לסירוגין.
במסך טלוויזיה מסוג LCD, למשל, ניתן לנצל את המקטבים שכבר בנויים במנגנון וויסות עוצמת האור (כל מסך LCD מבוסס על העיקרון הזה) כדי לתת לאור העובר את הקיטוב הרצוי. אך כדי להציג תמונה שונה לכל עין יש להכפיל את מספר הפיקסלים (ע"י חלוקת כל פיקסל לשניים לפחות) ולסובב מחציתם לקיטוב אופקי ומחציתם לקיטוב אנכי. זה קצת יותר קשה ליצור ממסך רגיל, אבל לא נורא יותר יקר. החסכון ביצור המשקפיים בהחלט מצדיק את התוספת למחיר המכשיר. רוב הטלוויזיות הנקראות 3D שיצאו עד כה לשוק פועלות בשיטה זו, שנתפסת כפשרה סבירה בין מחיר לנוחות. אך זה לא אומר שהיצרנים וויתרו על השאיפה להשתחרר מהמשקפיים באחת מהטכנולוגיות של אוטו-סטריאוסקופיה.
הפרדה גיאומטרית - פרלקס
הויתור על משקפיים באוטו-סטריאוסקופיה אומר שאי אפשר להתבסס על קיטוב אור כדי להפריד את התמונות ויש צורך באמצעי אופטי "גיאומטרי" כמו עדשות, מראות או תריסים. הטכניקה המקובלת ביותר היום היא שילוב של מיקרו-עדשות ותריס שבנוי כמו רשת חורים או "מסכה" (Mask). מי שזוכר איך עובדת שפופרת המסך (CRT) בטלוויזיות ישנות יבין בקלות את הרעיון. בשפופרת CRT מציבים בין "תותחי האלקטרונים" לבין שכבת הפוספור על המרקע הפנימי רשת מתכתית שמגבילה את מעבר האלקטרונים לנקודות ספציפיות. במסך אוטו-סטריאוסקופי הגיאומטריה דומה, אבל הרשת מגבילה את מעבר האור לעין. השם הטכני של השיטה הוא "מחסום פרלקס", Parallax Barrier.
המסכה נמצאת בקרבת המסך במיקום שיבטיח כי לעין ימין יגיעו רק פוטונים שנפלטו מנקודות ספציפיות על המסך - המוגדרים כתמונת עין ימין - ועין שמאל תראה פיקסלים אחרים על אותו מסך - את תמונת עין שמאל - משום שזווית הראייה דרך החורים היא שונה! זה עובד, אבל "אין ארוחות חינם" כמאמר הינקים. מאחר וכל עין רואה הרבה פחות ממחצית הפיקסלים האבחנה בהכרח נופלת מזו של תמונה דו-ממדית על אותו לוח LCD. וחמור יותר, החורים ברשת שמתאימים לצפיה סטריאוסקופית מנקודה אחת באולם לא מתאימים לנקודות השקפה אחרות (הזוויות שונות!).
כדי לפתור את הבעיה צריך לספק חורי צפייה שונים לצופים שונים ולהקרין על המסך לא זוג תמונות כי אם מספר גדול בהרבה של "תמונות אלכסוניות". לדוגמה, במסכים שראינו לאחרונה בתערוכות בינלאומיות הרשת תוכננה ל-8 או 9 זוויות (כולן במישור אופקי אחד) ולכן כל צופה רואה רק אחוזים ספורים מסך כל הפיקסלים שעל המסך. באחת הדוגמאות היותר מוצלחות, מספר הפיקסלים הכולל הוא 8 מיליון (פי ארבעה מאשר באבחנת Full HD) אבל איכות התמונה בפועל היא כשל מסך SD עתיק, 640x480 בלבד.
מחסום המחיר
היצרנים מבינים שלא נסתפק באבחנה נמוכה והם מנסים שיטות שונות לשיפור התמונה. יצרן אחד יצא ההנחה, ש"מה שלא עושים 8 מיליון פיקסלים, יעשו 32 מיליון". לוח ה-LCD שלו בנוי כמטריצה של 7680x4320 פיקסלים ולדברי היצרן ניתן לראות תמונת Full HD משכנעת מ-16 נקודות באולם. יצרנים אחרים משתמשים בגישה שונה, ובמקום להכפיל את מספר הפיקסלים והחורים הם משתמשים בעדשות זעירות כדי להקרין את האור באלומות המכוונות למספר כיוונים.
העדשות הן למעשה גבשושיות מיקרוסקופיות במשטח פלסטיק שטוח, המוצמד בחזית לוח ה-LCD, טכניקה הידועה בשם Lenticular. (יתכן וכבר נחשפתם לטכניקה, אם ראיתם מחזיק מפתחות ובו תמונה משוקעת בפלסטיק מחוספס, שמשתנה כאשר מניעים את הצעצוע מצד לצד.) בכל מקרה, מדובר בתוספת משמעותית לעלויות היצור של לוח LCD, שגם כך אינן נמוכות, במיוחד כשמדובר במסך גדול. כפי שקל להבין מהתיאור, הטכנולוגיות האלה "דוחפות" את מעטפת היכולות של צג פלזמה או LCD מעבר למה שאפשר למכור במחירים הגיוניים לאלה ששרדו את המשבר הפיננסי האחרון. ואלה שמסוגלים לשלם, רוצים לשלב 3D עם מסך גדול מאוד ומצפים מהמוצר הסופי להיות דק ואלגנטי כראוי לרהיט סלוני יוקרתי.
ואכן, רוב המוצרים בשלב הנוכחי של התפתחות השוק מיועדים לשימושים מסחריים, בעיקר פרסום וקידום מכירות במקומות סגורים ומוגנים. האפקט של מסך אוטו-סטריאוסקופי בתוך חנות הוא בהחלט דרמטי. הקונים לא יכולים להתעלם מנוכחות הדוגמניות הוירטואליות והספורטאים שממליצים על תוצרת זו או אחרת. אבל לשילוט חוצות יש צורך במסכים גדולים יותר. וכאן טכנולוגית LCD מתקרבת לגבולות ההיגיון הכלכלי.
מטריצה של מקרנים
התשובה של מספר יצרנים היא מסכי הקרנה, בדרך כלל מהסוג Back Projection. התמונה נוצרת על ידי מספר גדול של מקרנים, המסודרים במטריצה דו-ממדית מאחורי מסך "חלבי". האופטיקה של תריסים ועדשות בנויה בתוך המסך, כך שמכל נקודה במרחב אתם רואים את האור היוצא מזוג מקרנים אחד בלבד. כמובן שזה יקר ומסורבל, אך קהל היעד אינו צרכנים דלי תקציב. יחסית למחיר של "קירות וידיאו" ותצוגות שילוט חוצות "אקטיבי", זה לא נורא.
בתערוכת CeBIT 2010 שמענו שמספר חברות עמלות בקדחתנות על מיניאטוריזציה של הקונספט תוך שימוש בטכנולוגיה החדשה של "מיקרו-מקרנים" הפועלים באור לייזר (מקרנים אלה שהודגמו לאחרונה גודלם כחפיסת גפרורים. אפשר אפילו להטמיע מיקרו-מקרן לייזר בטלפון סלולרי או PDA). אל תתפלאו לשמוע על "פריצות דרך" בעתיד הקרוב, אך ספק אם המפלצות באמת יגיעו לבית הבורגני המהוגן.
לעומת זאת, דווקא בשוק הצעיר של Mobile TV, כלומר שידורי טלוויזיה דיגיטלית ברשת סלולרית לצפייה על מסכי הטלפונים "החכמים", יש סיכוי מעניין ל-3D. בניגוד למקובל לחשוב, הגודל הפיזי של המסך לא מגביל את האבחנה. אין בעיה להקטין את הפיקסלים ככל הנדרש על מנת ליצור שתי תמונות לשתי העיניים. (כפי שבקרוב נראה טלפונים סלולריים עליהם ניתן להציג תמונת Full HD) לעומת זאת, ב-Mobile TV אנו משדרים לזוג עיניים אחד בלבד ולכן אין בעיה בכך שהנמצאים בצד לא רואים תמונה תלת-ממדית.
התוכן שמצדיק אי נוחות
והעיקר, מדובר בקהל שונה, עם סדרי קדימויות שונה מבעל הבית הבורגני שרבוץ על הספה בסלון בתקווה להירדם לפני שתגמר הבירה בפחית והבוטנים בשקית. הצופה הצעיר של Mobile TV מוכן לאי נוחיות מסוימת אם הדבר ישפר את חוויית ההשתתפות ב-Action, ועבורו קשה למצוא פיתוי חזק יותר משקיעה בעולם וירטואלי תלת-ממדי. גם שידורי ספורט מקבלים ממד דרמטי מדהים ב-3D וגם אלה מהווים חלק חשוב בתפריט התרבותי של קהל המטרה של Mobile TV.
יתרון נוסף של התאמת הטכנולוגיה למכשירים ניידים הוא בחופש היחסי שנותן הרגולטור לשימוש בידורי בספקטרום הסלולרי. לא תקבלו רישיון לשידורי 3D על גלי האתר בעשור הקרוב, משום שהרגולטורים מסרבים להקצות לכך נתח מהספקטרום המיועד לשידורי טלוויזיה, אבל אין להם התנגדות שתבזבזו חלק מהספקטרום היקר שקניתם עבור שירותי הדור השלישי כדי לתמוך במכירת תכנים חדשניים.
הנקודה המתוקה
אם אתם מאמינים בעתיד של 3DTV, שימו לב למה שעושה חברה יפנית בשם Newsight, שמאמינה כי המהפכה הזאת נותנת לה הזדמנות לעקוף את הדינוזאורים ולקחת את ההובלה מהמותגים המוכרים יותר. Newsight כבר הציגה את המכשיר הראשון בטכנולוגיה החדשה, מסך 70 אינטש בטכנולוגית אוטו-סטריאוסקופיה שאינה דורשת משקפיים, לעיתונאים ביפן. אך היא עוד לא הקימה מערך שיווק עולמי שיפיץ את המפלצות לחדרי קולנוע ביתיים. תגובות ראשונות של המשתתפים בהצגה הן מעורבות. זה בהחלט מרשים - אבל רק אם אתם נמצאים מול מרכז המסך במרחק 4-3 מטר.
יציאה מ"הנקודה המתוקה" מקלקלת את האפקט, מעוותת את הפרספקטיבה ומקטינה את הבהירות. עם זאת, בזווית הנכונה ועם תכנים מתאימים, החוויה שונה מכל מה שהכרתם בתור טלוויזיה. מצד אחד אי אפשר להתייחס ל-3DTV בתור "גימיק", גל קטן ולא חשוב שיבלע מהר בעולם הטלוויזיה המסורתית. לכולם גם ברור שהצרכנים מוכנים להוציא כסף על מנת לשדרג את חוויית הצפיה בתכנים משופרים. ההצלחה של מכירות טלוויזיות HD גם בשווקים בהם אין עדיין שידורים דיגיטליים שיצדיקו את ההשקעה, היא הוכחה שהצרכנים רעבים לשינויים.
התחלה של אמנות חדשה
אך, מצד שני, אין כמעט תכנים ל-3D שמלהיבים את הקהל הרגיל, ה-Mainstream, בניגוד לילדי נינטנדו ופלייסטיישן. הצופה המשפחתי הבוגר - ועוד יותר ממנו אישתו החסודה - מעדיפים דרמה אנושית נוגעת ללב על אופרת מדע בדיוני בנוסח Avatar. יש תכנים פופולאריים שללא ספק ישביחו לאין ערוך כתוצאה מצילום ב-3D: תחרויות ספורט, סרטי טבע, מופעי רוק וסרטי אנימציה מחתרתיים. כל אלה ממש מזמינים את הטכנולוגיה. אך יש נושאים בהם עודף ריאליזם אינו מבורך ומסיבות אומנותיות כדאי לשמור על ה"ניכור" הידוע מאסכולת ברכט, שמתייג את האומנות כמשהו שונה מהחיים האמיתיים.
המתח הזה לא יפוג בעתיד הקרוב, אך אם יורשה לי לנבא (מיום שחרב בית המקדש ניתנה נבואה ל...) היכולת הטכנית תגרה אומנים צעירים לנסות צורות התבטאות חדשות. הגיל יעשה את שלו - ואנו נחשוב שהם מגזימים בפרובוקציה, אבל לאחר זמן נתרגל ולא נבין על מה היה הרעש. הבמאים המזדקנים והנערצים של המאה ה-20 ימשיכו להתגעגע לפילם, לגרעיניות של אמולסיה, לניגודיות המוגזמת לשריטות ולרעשים האנלוגיים. אבל הילדים הדיגיטליים של המאה ה-21 אפילו לא מבינים על מה הדינוזאורים מדברים. בפאראפרזה על אמרתו הידועה של מאקס פלאנק, "אמנות הקולנוע מתפתחת מהלוויה להלוויה".
לפנייה לכתב/ת 
