רצינו שהאהבה תנצח, לא חשבנו על ההשלכות
הייתי חלשה ואובדת עצות: מצד אחד היה הבחור שבזכותו גיליתי מהי אהבה, מצד שני היתה אמי, דמות שהערצתי, האמא היקרה והמגוננת שלי, שהתנגדה לקשר הזה
הוא ניסה לחזר אחריי, לקדם את היחסים בעוד שלב, אבל אני לא ראיתי אותו כבן זוג. היה ערב אחד בימים הראשונים שהיה לנו כל כך כיף, אז התנשקנו. זה הגעיל אותי, הרוק שלו עם שלי, נרתעתי. לא חשבתי שאעשה את זה שוב. מדהים להיזכר כמה תמימות היתה שם.
אותו זה לא עצר, הוא אהב אותי כל כך וידע שעוד יגיע יום שאהיה שלו, כך שלא הפריע לו לחכות.
פתאום הבנתי את הביטוי "פרפרים בבטן"
לא אשכח את הנשיקה שהגיעה כעבור חמישה חודשים, נשיקה שאני יזמתי. התהפכה לי הבטן, פתאום הבנתי את הביטוי "פרפרים בבטן", כזו התרגשות לא חוויתי עד אותו היום. ברגע ההוא גיליתי מהי אהבה, הרגשתי שאני מרחפת, הרגשתי כל כך בטוחה, כל כך אהובה. בהדרגה הוא הפך לכל עולמי. התרחקתי מכולם, רציתי רק להיות איתו.
הוא אהב אותי, העצים אותי, בראשונה בחיי הייתי כל עולמו של מישהו ומישהו היה כל עולמי. הרגשתי שאין כוח שיכול להפריד בינינו, כל יום התחזקה אהבתנו, גילינו על עצמנו עוד ועוד, גילינו את גופנו ואת העונג הטמון בו, היינו הכי פתוחים זה עם זה והיינו מאושרים.
אמא שלי תמיד היתה מגוננת, כמי שגידלה אותנו לבדה תמיד דאגה לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, תמיד הרגישה שהאחריות כולה מוטלת עליה. כל חיי נהגה ועדיין נוהגת להעביר ביקורת על בחירותיי החברתיות, לא פוסחת על אף אחד בביקורתה הנוקבת, אבל בסופו של דבר תמיד נתנה לי לקבוע עם מי להעביר את זמני.
היא רצתה לקחת ממני את הדבר הכי יקר לי
איתו המקרה היה שונה. כמה שניסתה לא הצליחה להתעלם מהעובדה שהבחור שבחרתי לאהוב נולד למשפחה עבריינית, היא לא ראתה את הרומנטיקה שבדבר, אלא רק שהבת הקטנה שלה נכנסת לעולם שתמיד דאגה שלא תדע על קיומו. בתחילה ניסתה לגרום לי להבין בדרך הגיונית שאין זה מקום לבחורה כמותי, שהוא לא לרמתי. כשראתה שאין עם מי לדבר עברה לשיטה של סנקציות וגבולות. התחלנו מלחמה, מאם ובת אוהבות הפכנו לאויבות. היא רצתה לקחת ממני את הדבר הכי יקר לי ולא התכוונתי לוותר. הוא היה כל כך טהור בעיניי, לא הצלחתי להבין ממה היא מנסה להרחיק אותי, הוא עשה לי רק טוב, גרם לי להרגיש חזקה ועצמאית ואהבתי אותו אהבה מוחלטת.
ויתרתי עליה, על האמא היקרה שלי שנתנה לי הכל. ארזתי תיק קטן ועזבתי את הבית, הלכתי לחיות עם אהובי. כלום כבר לא עניין אותי, לא החברים, לא הלימודים, לא המשפחה. הוא הפך לכל עולמי, במלוא מובן המילה, היינו מאושרים, כל היום היינו צמודים ואהבנו כמו שאפשר לאהוב רק באהבה ראשונה.
בתוך שלושה חודשים השלתי מעליי 13 ק"ג
תמיד הייתי מפונקת אף פעם לא אכלתי מחוץ לבית, למעשה עד אז לא היה לילה בו לא ישנתי תחת קורת גגה של אמי. הייתי זקוקה לה, לחיזוק שלה, לעצותיה, והיה לי רע. כאב לי על הסבל שאני גורמת לאשה שנתנה לי את חיי. בתוך שלושה חודשים השלתי מעליי 13 ק"ג, שגם כך היו חלק משמעותי ממשקלי. הייתי חלשה ואובדת עצות: מצד אחד היה הבחור שבזכותו גיליתי מהי אהבה, מצד שני היתה אמי, דמות שהערצתי כל ימי חיי. עם זאת, לא יכולתי לדמיין את עצמי מוותרת עליו. בשעות הבודדות שלא בילינו יחדיו כל נים בגופי ערג אליו, הרגשתי שאני צריכה אותו כמו אויר לנשימה. הוא היה החבר הכי טוב שלי ולא יכולתי לדמיין את עולמנו בנפרד, לא רציתי לפגוע בו וידעתי כמה זה יכאב לו אם אחליט לוותר על אהבתנו.
הרגשתי שאוכל להתמודד עם הכל כשהוא לצידי
למרות גילנו הצעיר דיברנו על חתונה, כדי להבטיח שלא יפרידו בינינו. רצינו שהאהבה תנצח, לא חשבנו על ההשלכות. עדיין לא ידענו עד כמה שקשה להתקיים בעולם הזה. קבענו תאריך ברבנות, הכל היה סגור, ישבנו כל הלילה, כל כך בטוחים באהבתנו, מרגישים יותר חזקים מאלוהים, מין תחושה של ניצחון. הבטחנו שתמיד נהיה זה למען זה, ובאמת שהרגשתי שאוכל להתמודד עם הכל כשהוא לצידי.
בבוקר הוא הלך לסידורים. נשארתי לבדי, לא יודעת מה הניע אותי לאסוף את חפציי ולצאת מביתו. עשיתי הכל מהר, לפני שיספיק לחזור, אפילו לא השארתי פתק וברחתי. ברחתי ממנו, ברחתי מעצמי ברחתי מאהבתנו.
חודשים הוא רדף אחריי, לא הצליח להבין מה קרה לאהובתו, לא הסכים לקבל את רוע הגזירה, ניסה בכל דרך להחזיר אותי אליו. מה לא עשה? שלח חברים, שלח משפחה, צעק, בכה, התחנן, אבל כלום לא עבד, אני כבר סגרתי את ליבי. החלטתי ולא התכוונתי לזוז מהחלטתי. שיקרתי לו, אמרתי שמעולם לא אהבתי, שבגדתי בו, הייתי מוכנה שישנא אותי, העיקר שלא יכאב לו על שאיבד אותי. עדיין אהבתי אותו, אבל החמלה שלי כלפי אמי ניצחה אותי. ויתרתי עליו למענה.
היום, עשר שנים אחרי, אני רווקה, צמודה לאמי. הוא כבר נשוי, אב לשני ילדים מקסימים. אני לא מצליחה שלא לתהות - האם טעיתי בבחירתי?
לפנייה לכתב/ת 
