הוא מתחפש ל"היא", היא מתחפשת ל"הוא"
לכבוד פורים, הוא והיא מנסים לתאר את סצינת הפיק-אפ זה דרך העיניים (או התחתונים) של זה. "הוא" כותב בשמה של היא, ו"היא" בשמו של הוא. איך יצא?
הוא ש"התחפש" להיא: הבטחות שווא, שמובילות למפח נפש
סצינת הפיק-אפ כל כך שחוקה, צפויה ומשעממת, עד שהיא מוציאה את החשק לסקס. לא שיש לי בעיה עם סקס. להיפך. יש לי בעיה עם הבטחות שווא, שמובילות למפח נפש, לתהיות מיותרות, לסרטים מעייפים, עד שאני תוהה אם בכלל בא לי לחזור על זה שוב. ובכל זאת, תמיד יש את זו שמתעקשת, חברה מיואשת, או מישהי שמוכנה במודע להיכנס לסבך ההצגות והמשחקים האלה, רק כדי לא להישאר לבד, אז אני מסכימה להצטרף אליה. ובכלל, הסצינה כל כך מבלבלת ומייסרת, עד שאין מצב שמישהי תעבור אותה לבד. זה הלילה שלנו, היא אומרת לי בניסיון אחרון של שכנוע, ואני מחייכת אליה.
בין אם מדובר במקום חדש או במקום הקבוע, הסחורה אף פעם לא משתנה. חבורות שתויים, הרבה מאותגרים שכלית, מדגם מייצג של הגבר החדש שאין בו באמת משהו מבטיח ומיליון כּוּסיות. בכל מקום יהיו כאלה שיזמינו לי צ'ייסר עוד לפני שהספקתי להתיישב, וזה אף פעם לא מגיע בחינם. יש כאלה שיחפנו לי את הישבן (חלקם מעזים להביט בי בזמן שהם עושים זאת, אבל הרוב פחדנים), את אלה שיתעקשו להתחכך בי רק כדי לנעוץ מבט מקרוב במחשוף שלי (ולהשפיל מבט כשהם מגלים שאני מביטה בהם בתוכחה). יש כאלה שיפגינו כישורי שנינות בינוניים למדי בניסיון להתחיל איתי ("אני יודע שאני לא יכול להדליק לך סיגריה, אבל אשמח להצית את מיטתך הלילה", או הבוטים יותר: "אני לא כאן בשביל לשחק משחקים. כל מה שבא לי הוא לזיין אותך הלילה"). ויש כאלה ששופכים את הלב, עם הבל פה חמוץ, שלא מרפים כל הערב, לא משנה כמה שאני מנסה להיות אסרטיבית.
לפעמים נדמה שגברים מגיעים לַמקום רק כדי לעשות סבב תרגול, עד שתהיה אחת שתיענה לחיזורים הבנאליים שלהם. לא משנה כמה את מיוחדת, מה את עושה, או אפילו איך שאת נראית. מה שמשנה הוא כמה את זורמת. אני לא מחפשת את האביר כשאני מגיעה לבר, אבל אני כן מחפשת מישהו שיהיה כיף להעביר איתו את הערב, ואז לשקול אם בא לי לסיים אותו במיטה איתו (גם אם שם זה יסתיים), ולא להיפך. גברים, לעומת זאת, לא טורחים בכלל להיות מעניינים. הם חושבים שהכל מתחיל ומסתיים במראה שלהם ובמשפט השנון שאיתו יפתחו את השיחה.
חברתך למפלגה עוזרת לך לשפוט ולדרג כל בחור שנועץ מבט. כשאת קמה לרקוד איתה, גברים חושבים שמדובר בהזמנה להשתתפות באורגיה. גם הברמן מפרגן במשקאות בחינם, מבין את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בנו כל עוד אנחנו נשארות בסביבה. משקאות נשלחים לאוויר, המוזיקה מתחממת, וכבר לא אכפת לנו אם ייצא זיון הערב, העיקר שהחיוך נשאר על השפתיים. וכשאנחנו באמת זורמות, חופשיות ומשוחררות ממחשבות אם הוא ייגש ומה הקטע של הבחור האחר – הכי קל להתחיל איתנו. אבל דווקא אז זה לא קורה. משום מה, יש משהו מאיים בבחורה שלא נמצאת במצב של חיפוש (למרות שאנחנו תמיד מחפשות), שלא מגיבה לכל הטרדה, ושמרגישה טוב עם מי שהיא ומה שיש כרגע. כולם נעלמים ומחפשים מישהי קצת פחות בטוחה בעצמה.
אני חוזרת הביתה עם תחושה טובה, שלא תלויה בַּסרטים שהבחור התורן יאכיל אותי אחרי שְׁיַקום מהמיטה. אולי בשביל זה נועדה הסצינה: בשביל שארגיש טוב יותר עם עצמי.
היא ש"התחפשה" להוא: עלינו מופעל כל הלחץ
כל זמן ביום הוא זמן טוב לחפש אהבה, או לפחות סקס. בטיול עם הכלב, באימון במכון הכושר, בדרך לעבודה, אבל נראה שהכי קל זה בבר, אז אתה יוצא. מרים "לחיים" לנשים שנראות לך פוטנציאל סביר שיגידו כן, שולח חיוכים, ובשלב הייאוש גם צ'ייסרים. ובסוף שיחק לךַ המזל ופגשת מישהי ששיכורה, פחות או יותר, כמוך. הערב זורם, ידיים נשלחות, האלכוהול זורם ובסופו הגיע שלב השאלה הגורלית. יש לזה כמה וריאציות, נועזות יותר, נועזות פחות, אבל זה בדרך כלל מוביל לכך שהגבר מעלה את השאלה, והאחריות של האשה היא להגיד כן או לא.
גברים נמצאים תמיד בעמדת נחיתות. אנחנו אלו שצריכים תמיד להוכיח. עלינו מופעל הלחץ לספק. איך אפשר להסביר את כל מה שאנחנו עושים כדי להשיג זיון מסכן, את כל העבודה הקשה בשביל להיהפך לכספומט אנושי, את הציפייה שנהיה חזקים ובטוחים, את הלחץ הזה להיות "גבר". תוסיפו על זה את הלחץ של השנים האחרונות בכל הקשור למראה חיצוני ודיאטות והערכה עצמית. תסכול לשמו. ומה אנחנו מבקשים בתמורה? איזה סקס טוב (מבלי שתראי לי שאת עושה טובה), קצת שקט (ובואי נודה באמת, את לא באמת יודעת מה זה שקט), ואינטימיות נעימה (שאיכשהו אצלך תמיד הופכת לסרט).
למה? כי כבר השקעתי, פתחתי את הארנק, שילמתי על הקאווה שלך, הרעפתי מחמאות, ברור ששנינו בעניין. אז למה את לא מסוגלת פשוט לזרום?
מהשנייה שראיתי אותך כבר החלטתי אם אתקשר אלייך מחר. לא משנה אם תשכבי איתי או לא, זה אולי אפילו יעזור. ונניח שכבר אמרת כן, אחרי שכמעט ויצא לי כל החשק מלנסות לשכנע, מה הפואנטה של הדיון הזה אצלי או אצלך, אם אני הרי אירדם ממילא שנייה אחרי שאני גומר, ממש לא משנה באיזו מיטה. לי לא איכפת שתישארי לישון, אני לא ארגיש לא בנוח אם תקומי מחר באיפור מרוח ושיער סתור, את גם יכולה לא להישאר, ממש לא איכפת לי.
רק נשים מסוגלות לחשוב בערב שלפני על מה יהיה למחרת בבוקר. מה אחשוב עליה (אני כבר לא בשלב של לחשוב) אם אתקשר למחרת (כבר החלטתי) אם להישאר לישון (למי איכפת, כבר אמרתי?) האם בא לי לקום עם גבר זר בבית שלי (כבר הצעתי לבוא אלי) והאם הבית מבולגן (אני כבר הצעתי לבוא אליי?)
תבינו נשים, גברים הם עצלנים. אם לא היינו צריכים להתאמץ בשביל למצוא זיונים, לא היינו מתאמצים בכלל. לפעמים זה כל כך מתיש, שמראש אנחנו מוותרים – מוותרים על להתחיל איתך, מוותרים על הזיון , מוותרים על להתקשר למחרת בבוקר.
אילו רק הייתן יותר קלות...
דוד אלהרר-ברוש, יועץ תוכן ושיווק, מנהל האתר סיפורים מקוונים
עינב דרומי, שף-קונדיטור תל אביבית. האימייל של עינב
לפנייה לכתב/ת 
