מתעקשת לשמר אהבה, כנגד כל הסיכויים
אנחנו עובדים על האהבה הזאת קשה. לא קל לנו עם האהבה הזאת. אולי כי היא באה כל כך במפתיע, אולי כי לא ציפינו למצוא אותה היכן שמצאנו, ואולי כי כמה שננסה להתאים אותה אלינו, יש לה אופי ורוח משלה. ואני תוהה לפעמים למה אני נלחמת על האהבה הזאת כל כך הרבה וכל כך חזק
כי באמת, הרי ברור שאני מעדיפה לשבת מחובקת איתו על הספה, להירגע מתלאות היום, לעצום את העיניים ולנשום עמוק. בתוך שניות אני רגועה לגמרי, נמסה לחלוטין בתוך החיבוק העוטף שלו, מאושרת ושבעת רצון. העניין הוא שאז מתפספסת כל המטרה.
מתישהו לאורך הדרך התחלנו לתקשר ככה, לפעמים זה פשוט קל יותר. כשאני יורה מהמותן אני אומרת דברים שלא במיוחד התכוונתי לומר ושבטח לא הייתי אומרת אילו הייתי חושבת חצי שנייה לפני שהייתי פותחת את הפה. וכשהוא כועס הוא מפסיק להקשיב ורק מגיב ממקום של כעס. אבל כשהוא לא לידי או בטלפון, אפשר לחשוב קצת יותר ברוגע על מה שרוצים להגיד. בפייסבוק אני יכולה לקרוא את מה שאני כותבת שוב ושוב לפני שאני שולחת, לתקן ולשנות, ורק אחרי שאני לגמרי שלמה עם מה שכתבתי, ללחוץ על "שלח".
הרבה זמן אני מבלה ברקימת מחשבות ותכנון תוכניות
אבל הבוקר הזה פשוט נמאס לי. כל כך הרבה זמן אנחנו מבלים בלדבר, כל כך הרבה אנרגיות מתבזבזות על נסיונות להבין למה אני כזאת ולמה הוא אחר, למה אנחנו כן מסתדרים או לא מסתדרים, למה אנחנו רבים ועל מה בעצם רבנו בכלל, איך זה שאני רואה את הדברים בדרך הזאת והוא רואה אותם בדרך ההיא. כל כך הרבה זמן אני מבלה ברקימת מחשבות ותכנון תוכניות, איך אגיד לו על זה ואיך אספר לו על ההוא, ולמה אני מתעצבנת כשנדמה לי שהוא מזלזל ברגשות שלי, וכמה נמאס לי לצאת תמיד לא בסדר, ולמה הוא עוד לא התנצל על מה שהוא אמר לפני יומיים, כי זה היה לא יפה ולא במקום, והוא יודע כמה אני רגישה לדברים האלה ובאיזה מהירות אני מפתחת את זה בדמיון שלי למיליון דברים. ועוד ועוד.
כל כך קשה להודות, שלפעמים אהבה זה פשוט לא מספיק
הבוקר, במקום לדבר, פשוט החלטתי שלא. אין יותר על מה לדבר. בשביל מה לדבר כל כך הרבה? משהו יוצא לנו מכל הדיבורים האלה? אני עדיין אני ואתה עדיין אתה. אף אחד לא עשה איזה שינוי דרסטי בגישה, שנינו עדיין עקשנים באותה מידה, ועל אף ששנינו מאוד אוהבים – אולי קצת יותר קשה לנו להסתדר זה עם זה מכפי שהיינו רוצים. קשה להודות, כל כך קשה להודות, שלפעמים אהבה זה פשוט לא מספיק.
אני לא רומנטיקנית גדולה. האמת היא שאני לא רומנטיקנית בכלל. אין זאת אומרת שאני לא מאמינה באהבה. אני מאמינה שקיימת אהבה אמיתית, כזאת שממלאה אותך, חודרת לכל תא בגוף שלך, כזו שגורמת לך לחשוב שהעולם ורוד ויפה, כזו שמנחמת אותך, שמחממת את ליבך, שמעלה חיוך על פנייך גם ברגעים הקשים. כי כשקשה לך הכי בעולם ואתה רק רוצה להסתגר באיזה חדר חשוך ולא לצאת בחצי המאה הקרובה, מספיק שתיזכר שיש מישהו בעולם הזה שאוהב אותך, ומיד הדברים נראים אחרת.
אבל אני גם בן אדם מציאותי, ואני יודעת שאהבה לא מתקיימת בריק, והיא תמות בלי טיפוח ותשומת-לב.
אנחנו עובדים על האהבה שלנו, עובדים קשה והרבה. לא קל לנו עם האהבה הזאת. אולי כי היא באה כל כך במפתיע, אולי כי לא ציפינו למצוא אותה היכן שמצאנו, ואולי כי כמה שננסה להתאים אותה אלינו, יש לה אופי ורוח משלה. ואני תוהה לפעמים למה אני נלחמת על האהבה הזאת כל כך הרבה וכל כך חזק. למה אני מתעקשת לשמר אותה כנגד כל הסיכויים, למה אני נלחמת על קיומה כשאין לה זכות לגיטימית להתקיים בכלל.
אני תוהה אם אני מבזבזת את הזמן שלי על משהו שלעולם לא תהיה לו תכלית ותועלת, על משהו שלעולם לא אוכל להצביע עליו ולומר - זה שלי. אז למה להמשיך עם זה בכלל? ולמה כשאני רוצה לוותר, למה כשאני רוצה להסתגר באיזה חדר חשוך ולא לחשוב על זה שאוהב אותי, למה דווקא אז הוא מחליט להילחם עליי? למה דווקא אז, כשהוא מרגיש שאני כפסע מללכת ממנו לעולמי עד, למה דווקא אז הוא יוצא מגדרו כדי לשמור עליי קרוב אליו, למה דווקא אז הוא מתאמץ כל כך להראות לי כמה אני חשובה לו?
האמנתי שאם ארצה חזק מספיק, שאם אעשה מאמץ מספיק, שאם אעגל קצת פינות וארכך קצת את הגישה, אם אפתח אליו כמו שביקש, אם אבטיח שלא אלך, אם אהיה כל כך קרובה אליו, אם אהיה אשת סוד, אם הוא יחלוק איתי דברים שלא חלק עם אחרים, אז הכל יהיה בסדר. אז האהבה הזו תמצא את דרכה הנכונה. ובכלל, הוא יבין שאינו יכול בלעדיי, שאף אחת לא תבין אותו כמו שאני מבינה, שאחרת לא תראה אותו כמו שאני רואה, שאחרת לא תאהב אותו כמו שאני אוהבת.
הוא יכול בלעדיי, ואני לא עולמו. אנחנו לא שווים
דיברנו בלי סוף, חשפנו את העצבים הכי רגישים, החלפנו הוראות הפעלה זה של זה, הסברנו מה אוהבים ומה לא, מה מקפיץ ומה מרגיז, מה רוצים ומה לא. והאמנתי בו. האמנתי באהבה שלנו. אבל הוא לא הבין. הוא יכול בלעדיי, ואני לא עולמו. אנחנו לא שווים.
אני חושבת על זה המון. מתי יהיה הרגע הנכון להגיד שלום, אם בכלל יש רגע כזה. מתי יהיה הזמן הנכון לוותר, מתי זה בסדר להגיד ניסינו, ולוותר. ואם עשינו כל מה שאפשר, וזה בכל זאת לא הסתדר, האם זה נקרא בכלל לוותר?
שנינו יודעים שיש תאריך תפוגה על האהבה הזאת
יותר פשוט לזרום, אני אומרת לו. בוא פשוט נזרום. לא רוצה לדבר יותר. לא עדיף ליהנות ממה שיש לנו, כל עוד אפשר? הרי שנינו יודעים שיש תאריך תפוגה על האהבה הזאת. שנינו יודעים שתאריך התפוגה הולך ומתקרב בצעדי ענק, ואולי כל הריבים המטופשים האלה הם דרכנו לעשות מאמץ אחרון לדחות את הבלתי נמנע. אולי אנחנו מנסים להוכיח זה לזה שאכפת לנו, שהרי כל ריב כזה תמיד נגמר בהשלמה מיוזעת, וכשנתחבק אחר כך ונהיה כל כך צמודים וקרובים, שום כוח לא יוכל לנו. שום תאריך לא יטריד אותנו, כי באותו הרגע האהבה שלנו תיראה חזקה ומאושררת מתמיד.
כל סיפור צריך סוף. גם סיפור האהבה הזה. וכשהסוף הזה יגיע, כשהוא יהיה בלתי-נמנע, לפחות נוכל להסתכל אחורה על מה שהיה ולהתרפק בחיבה על זכרונות העבר. כי ניסינו, באמת שניסינו. וזה לא שנכשלנו. פשוט לא נועדנו.
אז היום אני בוחרת לחשוב על הטוב ולא על הרע. ומחר? מחר כבר נראה.
לפנייה לכתב/ת 
