שתף קטע נבחר

איך נוכל לדעת שהאהבה תהיה כאן גם מחר?

האמנו שנפש בריאה בגוף בריא תביא גם אהבה. ככל שהזמן עבר, הפחדים נשרו והביטחון תפח. קיווינו שהפעם, האהבות האלה לא יחמקו לנו תחת האצבעות, לא ימצאו דלת אחורית של בלבול, לא יפתיעו ויתפוצצו לנו בפנים

בשנה שעברה, בדיוק בעונה הזו, נדבקנו בחיידק הספורט והתמלאנו מרץ ואדרנלין לשנות את הקארמה בחיינו. ערב-ערב היינו מקיפות, החברה שלי ואני, את הקיבוץ השומם בעוטף עזה, משערות בליבנו כי נפש בריאה לבטח תטיב לצמוח בתוך גוף בריא, וכי אהבה חדשה עושה את דרכה אלינו. האמנו אז באהבה, וגם למדנו להאמין שמגיע לנו לזכות בה.

 

 

עם כל צעד, כל טיפת זיעה וקלוריה שנשרפה, הרגשנו איך אנחנו משילות את נסיון העבר העגום, מאחות את סדקי הלב שנשבר קצת יותר מדי פעמים ומאמצות גישה חיובית לחיים שאנחנו רוצות לחיות במלואם.

 

ואז הן הגיעו, האהבות החדשות שלנו. מקושטות בסרטים של בגרות, ומעוטרות בהבטחות של ביחד, נכונות להכיל, להעניק ולחלוק. הן הגיעו אל שתינו באותו שבוע, כמו מתוך קטלוג הזמנה. זה קרה בפורים, ופחדנו שאולי אנחנו סתם משתעשעות במלמלה. אבל כשנגמר החג והורדו המסכות, האהבות שלנו ציינו שהן כאן להישאר. עם בוא האביב, התחזקה התחושה שנפש בריאה וגוף בריא סופסוף הצמיחו גם זוגיות שאין בה דופי.

 

בצעידות היומיות היינו משתפות זו את זו ברחשי הלב, שניעור מחדש לחיים וסולל ערוצים של אהבה. היינו משתפות גם בקשיים שצצים לאורך הדרך, מחזקות זו את זו שעם קצת סבלנות, פתיחות ונכונות – לכל דבר ימצא פיתרון ובלבד שביחד, בדרך משותפת ונכונה עם בני הזוג.

 

אהבנו. בכל ליבנו גדלנו ואהבנו, אפילו העזנו לטוות חלומות משותפים, ורודים כאלה, שתמיד נראו לנו כל כך זרים ורחוקים. האהובים שלנו ריפדו לנו מרחב תמרון גדול וגידרו זוגיות שיש לה מקום להתקיים. ככל שהזמן עבר, הפחדים נשרו והביטחון תפח, וידענו להעריך שהפעם, האהבות האלה לא יחמקו לנו תחת האצבעות, לא ימצאו דלת אחורית של בלבול, לא יפתיעו ויתפוצצו לנו בפנים.

 

כשנגמר הקיץ, הפסקנו להתעמל. ככה פתאום, אני והחברה שלי הפסקנו להתאמן, והמציאות החלה לתפוס צורה חדשה.

 

הם עברו לגור יחד כשאנחנו התחלנו להתפורר

האהוב שלי ביקש להיפרד. אחרי כמעט עשרה חודשים יחד, הוא אמר שיש בינינו הבדלים בסיסיים שאי אפשר לגשר עליהם, מאבקים קטנוניים של כוח וחוסר יציבות. האהוב שלי אמר שהוא מצטער כי הוא מאוד רוצה שנצליח ולא מבין למה התקלקלנו, הוא אמר שאני הבחורה הכי נפלאה שהוא מכיר ושהוא אוהב אותי מאוד ולא רוצה לפגוע בי, אבל הוא מבולבל.

 

לא ויתרתי לו, ולא ויתרתי עלינו, כל כך האמנתי בפוטנציאל שלנו להתקיים, ושעם קצת פתיחות, סבלנות ונכונות, לכל דבר יימצא פיתרון ובלבד שביחד, בדרך משותפת ונכונה. אבל האהוב שלי נאטם והתחמק דרך דלת אחורית ולא נותרה לי ברירה אלא לפקוח את העיניים ולהתמודד עם העובדה שהוא לא שלם ולא מוכן וכנראה לא אוהב בכל ליבו, אחרת הוא לא היה מסתכן בלתת לי ללכת.

 

מסכת הפרידה בינינו הפכה לתקשורת מעוותת שאין בה מנצחים ואין בה מפסידים – מעין ערוץ מאוס שלא מחדש שום דבר, רק מגלה סימנים של חולשה ועלבון. אני זוכרת שהתבוננתי בעין צרה על הזוגיות של החברה שלי, ניסיתי להבין אם טעיתי ואיפה טעיתי, שהרי היא והאהוב שלה נותרו מסונכרנים ועברו לגור יחד, בדיוק באותה נקודה בזמן בה אני והאהוב שלי התחלנו להתפורר.

 

אבל כשהתחיל החורף, הוא נפרד ממנה. פתאום הוא אמר שלא נותרה בו עוד אהבה. האהוב שלה הנחית הכרעה שלא טוב לו ככה, ושלמרות שהיא הבחורה הכי נפלאה שהוא מכיר, אין טעם שיאמלל אותה כי לא מגיע לה להיפגע, ושהוא רוצה להיות לבד כי הוא מבולבל. גם היא לא ויתרה בקלות, אבל גם האהוב שלה נאטם ולא נותרה לה ברירה אלא לפקוח את העיניים.

 

החברה שלי ואני רחוקות מלשפוט ולהבין, וכל ניסיון שלנו לפשט את המצב לכדי השלמה נתקל בחומות ותהייה. אהבנו מכל הלב, הרגשנו שהאהבה הזו שונה מכל מה שהכרנו קודם, שאין כאן השלכה מזוכיסטית אלא בחירה בוגרת בבן-זוג בשל ונכון.

 

חזרנו להיות פגיעות וספקניות

האהבה הזו עודדה אותנו לגלות סבלנות ורגישות, גם כשהקשר התחיל לשנות צורה והצעדים היומיומיים הפכו למכשילים. פתאום נזרקנו שתינו אל מציאות חדשה של לבד, רחוק מאוד ממה שתכננו, קיווינו והאמנו.

 

ממתי אהבה נהייתה עניין של בחירה, ונקבעו לה עוצמות? כשאנחנו אוהבות אנחנו אוהבות, פשוט ככה, כל יום כל היום. גם כשלפעמים מעצבן או משעמם, אין לזה השפעה על מידת האהבה, אנחנו עדיין אוהבות בכל ליבנו ובשם האהבה הזו מוכנות לעשות הכל. אבל הם אוהבים אחרת. כל בוקר הוא עת להחלטות, האם היום אני אוהב? ואם כן, האם זה מספיק כדי להישאר?

 

ברור לי שיש בסימני השאלה ערנות מבורכת, וטוב להציב אותם מפעם לפעם כדי לא ללכת לאיבוד, אבל איך נקבע המינון? איך אני אמורה לזהות מתי הבלבול של האהוב שלי הוא נקודתי, לא מזיק ודורש ממני סבלנות ורגישות, ומתי הוא איתות אזהרה שדורש ממני להתעורר ולהודות שמשהו עקרוני לא עובד כאן?

 

איך אפשר לסמוך על אהבה שקיימת היום ברוב תפארתה אבל לא מבטיחה דבר לגבי מחר? אהבה שהופכת את הזוגיות למשחק של מאמץ, בו אני משתדלת להבטיח את אהבתו של זה שאני הכי אוהבת, ואם הצלחתי, אין זה אומר דבר על מידת המסירות, המחויבות והרצון הטוב שלו כלפיי?

 

האהבה הזו סדקה את הלב שלנו והחזירה אותנו להיות פגיעות וספקניות. מנטרות כמו "מי שלא רוצה אותי לא שווה אותי" או "הכל זה לטובה" תופסות זווית התבוננות אחרת: למה הוא לא רוצה אותי? ואם זה הכל טוב, למה זה מרגיש כל כך רע?

 

אמנם אנחנו לא רוצות לשקוע ברחמים עצמיים ולא מוכנות לבזבז זמן ואנרגיה על זה שאבד, אבל בין ההבנה הרציונאלית לבין ההשלמה הרגשית יש מרחב גדול ומתעתע של עלבונות ופחדים. האם נוכל לשוב ולסמוך על אהבה שלא תתבלבל, הרי היא כל כך נזילה?

 

ובינתיים, נרשמנו לחדר כושר.

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
כמו מתוך קטלוג
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים