המלך אמר להרים ידיים
ב"אוכלים", מחזהו של שבתאי המבוסס על הסיפור המקראי של גזל כרם נבות היזרעאלי על ידי המלך אחאב, שעולה בהפקה חדשה בתיאטרון החאן, יהויכין פרידלנדר מגלם את המלך. ראיון על המחזה שמנציח את המניפולציות שבמערכות השלטון
כמעט 35 שנים חלפו מאז כתב יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים והמחזאים בישראל, את "אוכלים", טרגדיה-קומית או קומדיה-טראגית המבוססת על הסיפור המקראי של גזל כרם נבות היזרעאלי על ידי אחאב, מלך ישראל. אז, ערב המהפך שטלטל את צמרת השלטון ואת החברה הישראלית, ביקש הסופר והמחזאי להציב באמצעות הסאטירה הפוליטית החריפה הזו, מראה אל מול פני הנהגה מושחתת ודורסנית שהובילה לדידו לאובדן דרך.
- בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
התוצאה: מחזה שמצייר שלטון כוחני, דקדנטי, רקוב מן היסוד, נטול גבולות מוסריים וחסר יכולת להבדיל בין טוב לרע, שמשחית ומחרב כל העומד בדרכו. את הגרסה שעלתה שנתיים לאחר כתיבת המחזה על במת תיאטרון החאן בבימויו של אילן רונן, אומרים מאחורי הקלעים שהמחזאי לא אהב, כיוון שנשמטו ממנה סצנות רבות וכיוון שנטתה מדי לכיוון הקומי. האגדה מספרת שהתקף הלב הראשון של שבתאי, איש פוליטי שלא הסתיר את עמדותיו, הגיע לאחר הצפייה בחזרה הגנרלית.
"אוכלים" של החאן. סיפור מקראי במציאות הישראלית (צילומים: גדי דגון)
"מעניין מה שבתאי היה חושב על הפרשנות שלנו למחזה", מהרהר בקול שחקן תיאטרון החאן, יהויכין פרידלנדר, שמגלם את דמותו של המלך אחאב בהפקה החדשה שעלתה בימים אלה על במת התיאטרון הירושלמי. תחת שרביט המנצחים של הבמאי מיקי גורביץ', הדמויות המקראיות מתמזגות כבמטה של קסם עם מציאות החיים בישראל 2011.
נבות היזרעאלי, שלמעשה דינו כבר נחרץ בזכות להטוטנות והתפלפלות משפטית של יועצי חוק שבינם לבין הצדק אין דבר, מושפל ומפרפר מול הנהגה שמתבשמת בכוחה. הוא מושב על כסא נמוך, משל היה שגריר טורקיה, גבו לקהל כך שפניו לא נראות כי הרי זה לא משנה - היום זה נבות, מחר זה אתה.
"למרות שיותר משלושים שנה עברו מאז ראיתי את ההצגה בהפקה הראשונה של תיאטרון החאן, עדיין חרוטות לי תמונות מסוימות בראש", אומר פרידלנדר, "למעשה המחזה הזה כל כך השפיע עלי, עד ששנים לאחר מכן כשנבחנתי לסטודיו של ניסן נתיב, עשיתי מונולוג מתוכו. מאד אהבתי את ההצגה.
זה היה קרקס וירטואוזי לא יאומן. השחקנים האביסו את עצמם עוד ועוד, מה שחיזק את תחושת הדקדנטיות והמושחתות. אוכל נכנס ויצא מהבמה ללא הפסקה. עליזה רוזן, ששיחקה בהפקה הראשונה אמרה שנים אחר כך שההפקה הזו גרמה לכולם להשמין. המחזה הזה גורם לך לצחוק אבל תופס בגרון ולא מרפה. זה מחזה שמכווץ את הבטן".
אגרוף לבטן הרכה
המחזה של שבתאי, משתלב היטב ברפרטואר של תיאטרון החאן. שבתאי, מבין הבודדים שעסקו בדמויות תנ"כיות במחזאות העברית, לא חסך שבטו גם מדמויות אהובות כמו דוד המלך. מי שחתום על "כתר בראש", שנכתב שנים קודם לכן על מלחמת הירושה בחצרו של המלך המזדקן, הדהד גם פה וגם שם את חשדנותו כלפי כוח. פה וגם שם קשר המחזאי בכשרון גדול בין העבר לבין ההווה, והתוצאה היא אגרוף לבטן הרכה של הצופה.
"שבתאי כתב את המחזה בתקופה פוליטית מסוימת מאד אבל מסתבר שמה שהיה הוא שיהיה", אומר פרידלנדר, "הוא תיאר את היוהרה שלא נפטרנו ממנה עד היום ואנחנו סוחבים אותה כגיבנת. זה מחזה שמכוון גבוה, סומך על הקהל שיכיל, שיקלוט, שיספוג. ככל שמציגים אותו נקי יותר, האפקט חזק יותר. הרוצה לתת עדות, ירחיק את העדות".
כלומר?
"זה גאוני מה ששבתאי עשה. הוא לקח דמויות מתקופת התנ"ך שמוכרות לכל, והביא את הסיפור המקראי כמות שהוא כדי להלביש עליו התנהגות שהיא מכאן ומעכשיו. אם בתחילה אתה אומר לעצמך תוך כדי צפייה: 'נו טוב, זה לא אנחנו, זה הם שם בתנ"ך', כשהאבק שוקע וכשאור אולם נדלק אתה יודע שזה לא הם, זה אנחנו. אין חדש תחת השמש והחולשות האנושיות מוענות מאותם היצרים בכל מקום ובכל תקופה. התחכום והידע לא מקהים את התאווה לכוח, את הקנאה והמניפולציות שקיימות במערכת האנושית של חוק ושלטון. זה מה שהופך את הטקסט הזה לקלאסי. הוא נכון היום ויהיה נכון גם מחר".
פרידלנדר על הבמה. "מאז ומתמיד העסיקו אותי שאלות בנוגע למלוכה"
למרות השנים הרבות על במת התיאטרון הישראלי, זו הפעם הראשונה בה פרידלנדר מגלם דמות של מלך ונראה שמדובר ביותר מעוד תפקיד עבורו. "זה מצחיק", הוא אומר, "אני הרי נושא את שמו של יהויכין, מלך יהודה האחרון. מאז ומתמיד העסיקו אותי שאלות לגבי המלוכה. מכמה פסוקים שמופיעים במלכים ב' ובדברי הימים אני יודע שיהויכין היה בן 18 כשקיבל לידיו את המלוכה. הוא מלך שלושה חודשים בירושלים, ותמיד תהיתי איזה מן מלך אתה יכול להיות בגיל כל כך צעיר. לאורך השנים הבנתי שאתה לא הופך למלך, אתה נולד לזה ואני מתכוון לגינונים אבל גם למשא האחריות. ז
ה קרה למלך חוסיין, זה קרה גם לדלאי למה ואפילו לבשאר אסד, שכולם אמרו שהוא הבן הפחות מוצלח ובכל זאת הוא מצליח לתמרן ולגרום למערב לחזר אחריו. הכלומניק הזה, שמוצג ב'ארץ נהדרת' כדמות נלעגת הצליח לגרום לאמריקנים להביא לדמשק לראשונה אחרי שנים שגריר. הוא צמח לתפקיד".
אז מה התקלקל אצל אחאב, המלך שאתה מגלם בהצגה?
"אנחנו פוגשים אותו בעיצומו של משבר. לא מספרים לנו איזה מלך הוא היה קודם או מה יקרה אחר כך. אחאב לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר מלבד האובססיה לכרם של נבות. הוא רוצה אותו ולא מעניין אותו כלום מעבר לכך, גם לא האחריות שמוטלת עליו כמנהיג. זו התנהגות קפריזית של ילד. הוא אומר בעצמו: 'זה תקוע לי בראש כמו צרעה, מזמזם לי במוח, רובץ בחזה, חותך בקיבה. מה זה הכרם הזה? כלום. שלושה דונם אדמת טרשים עלובה שרק במקרה גובלת בארמון. אבל אני רוצה אותה והיא לא נותנת לי מנוח".
בהצגה אחאב מוצג כחלש, קל להתפתות, מלך שמעדיף להתנער מאחריות או גרוע מזה לגלגל אותה לפתחם של אשתו ויועציו.
"על פניו. אחאב מצפה מאיזבל שתיקח את התיק הזה שרובץ עליו על עצמה. היא מבינה את זה היטב וגם אומרת לו: אתה רוצה לגזול את הכרם ולהישאר נקי על דפי ההיסטוריה. הוא מניפולטיבי לא פחות ממנה. הוא למעשה מוביל אותה למקום שבו היא אומרת 'ממלכה חייבת להיות מפעם לפעם להיות מרושעת ולדרוך למישהו על האצבעות בלי רחמים כדי שידעו שהיא קיימת'. ברגע שלכוח אין גבולות, כשזה או כרם או כתר, הכל יוצא משליטה".
תיאטרון מחריש אוזניים
המחזה של שבתאי כתוב כמו יצירה מוזיקאלית שהולכת וגואה בקרשנדו, עד שבסופה היא מחרישה אזניים מול המתחולל על הבמה. באחד הרגעים המטלטלים בהצגה, נכנס הצופה אל עולם הפוך שבו הלא מוסרי הופך למוסרי והבלתי חוקי בעליל ללשון החוק. "החוק ידאג שזה יהיה חוקי מפני שאם זה לא יהיה חוקי, החוק לא יהיה חוקי ואתה הרי המלך", אומרת איזבל לאחאב, "חוקים שלא נוחים לנו, הם חוקים לא טובים. לא צריך להתפרק עליהם. שום חוק לא קדוש. לא ייתכן שחוקי הממלכה יעמדו מעליה. הממלכה זה העיקר".
אחאב מצדו לא רוצה להשתכנע אבל זה רק עניין של זמן. ברגע שהרעיון מרחף בחלל, הוא כבר שם. "הממלכה היא מעל לכל וגם בממשלה שלנו את רואה כל הזמן ניסיונות חוזרים ונשנים לשנות חוקים שאינם משרתים את עמדת הממלכה", אומר פרידלנדר, "השאלה המרכזית היא מיהי אותה ממלכה? ואת מי החוקים לא משרתים בתואנה שהם פוגעים בה? נפוליאון אמר: 'המדינה זה אני'. אחאב אומר מה שטוב למלך, טוב לממלכה ומה שטוב לממלכה טוב לכולם. האם זה נכון? שהקהל יסיק את מסקנותיו".
בתקופה שבה הרוב הדומם מיישר קו זה נחשב אמיץ להעלות טקסט ביקורתי מסוג זה על הבמה?
"כשאתה יוצא נגד קונצנזוס יש לזה מחיר. בשביל לומר שהמלך עירום, צריך אומץ מסוים וכן זה נכון שהרוב מעדיף ליישר קו מכל מיני סיבות ובין היתר הכרה. ה יתרון שלנו בחאן קשור לכך שאנחנו תיאטרון קטן יחסית. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו".
אתה 15 שנה בחאן ובתחום שבו לויאליות היא מילה חמקמקה, אני מניחה שצריך יתרונות נוספים כדי להשאיר אותך שם לאורך תקופה כל כך ארוכה.
זה אנסמבל שאין בו כוכבים וזה יתרון גדול, אבל לצד זה גם רמת הגירויים קטנה יותר וזה עלול להכהות אותך כשחקן כי אתה יודע מה מצפים ממך ומה מצפה לך ולמרות זאת, כל זה בטל בשישים מול הדברים האחרים. אין לנו פחד לגעת בתפוחי אדמה לוהטים, כמו בהצגה הזו. יש קשר מצוין בין האנשים בתיאטרון כי כולנו יודעים שבאיזה שהוא סיבוב של הרולטה כל אחד יקבל את הנתח שלו. במצב הזה אתה לא מרגיש מאוים ולא נוצרת מרירות. כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. זה נדיר".
