הוא מתעקש ומצליח, בעוד אני תמיד מוותרת
כשאני רוצה לצאת לקולנוע, הוא מסרב ואני הולכת עם חברה. כשהוא רוצה שנפגוש חברים שלו, הוא יפעיל כל כלי נשק שבאמתחתו, כולל דגדוגים, כדי לשכנע אותי לבוא. האם אני מוותרת לו סתם, או חיה בסרט?
>>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
"בוא נצא לסרט", אני מנסה למצוא סיבה לצאת מהבית.
"לא סובל סרט".
"יצאנו כמה פעמים לפני כן, איך אתה לא אוהב?"
"יצאנו כי ביקשת".
"אז הנה, אני מבקשת שוב", אני מתקרבת אליו עם פרצוף חמוד, "אתה בא לסרט?"
"לא. בואי, אני אצרוב לך אחד מהמחשב".
"אני רוצה קולנוע".
"יש לך קולנוע בבית, עם פופקורן, פיצוחים, במבה ושתייה".
"אתה פרסי".
"לא, אני לא".
"זה מוכח, אתה כן. קיבלתי את השם 'זאדה' ממך".
"אז אני כן, נו, עופי מפה את מפריעה לי במשחק". הוא קם ודחף אותי מהחדר בחצי הומור וחצי נחישות.
"אני לא מוותרת לך. משעמם לי. לא יצאנו כבר כמעט חודש".
"יצאנו לפני שבוע, עם לירון ואלון לקפה החדש הזה שאהבת, נו, איך קוראים לו".
"טוב, עדיין משעמם, בוא נצא", אני מתעקשת.
"אז בואי נלך עם החבר'ה לסנוקר", הוא מתעורר לחיים ומזדקף בכסאו.
"אין מה לעשות שם. מה גורם לך לחשוב שאני רוצה להסתכל עליכם מכים בכדורים?"
"ולי אין מה לעשות בסרט".
"לראות אותו".
"באולם חשוך, משעמם, בלי אפשרות לדבר. עדיף בבית".
"אפשר לדבר על הסרט אחרי זה בבית קפה".
"טוב, לכי, לכי לך מפה", הוא מפנה מבטו לצג המחשב ומתעלם ממני.
"מה?" אני לא מבינה.
"לכי תשחקי בפסיכולוגיה עם חברות שלך".
"אתה תצטער על זה", אני קוראת לגב שלו בהומור. טל לא אוהב את שיחות הנפש שלי עם חברותיי, אז כשאני מציעה שנעשה את אותו הדבר, הוא מתרחק כמו מאש.
"אני משקשק", הוא צוחק ומתחיל במשחק המחשב.
הסירוב שלי נתקל בהתנפלות כללית
מאוחר יותר בלילה, הוא קם לקדם את פניי כשאני חוזרת ושואל איך היה. בסוף הלכתי עם אורטל, אחרי שגירדתי את הגופה שלה מהבית. מאז שהאקס זרק אותה, היא לא יוצאת יותר מדי.
"היה בסדר גמור, סרט מדהים", אני עונה וממשיכה לפרט, אבל הוא קוטע אותי כמעט מיד.
"פחח, סרט משעמם".
"מאיפה אתה מכיר אותו?"
"קראתי תגובות עליו".
"אז למה לא אמרת לי מראש?" אני מאשימה. הסרט באמת היה זוועה. צפוי ושגרתי.
"לא שאלת".
"אמרתי לך לבוא איתי".
"ולא באתי, אם הייתי בא הייתי אומר לך שלא נכנסים אליו, והיינו בוחרים משהו אחר".
"לא בא לי", אני הופכת את הדף בספר וממשיכה בקריאה.
"מה, כל היום להיות בבית עם הספרים שלך? כמה משעממת את יכולה להיות?" הוא מושך לי את הספר מהיד וסוגר אותו.
"נו, איזה מעצבן אתה, עכשיו אני לא יודעת איזה עמוד אני".
"את כמו זקנה. אם את לא עסוקה עם העבודה שלך במחשב, את קוראת ספר".
"ממש. תגיד שאתה רוצה ללכת לאלון", אני מעפעפת בעיניי.
"טוב, גם אופיר ואורי מגיעים. יאללה קומי", הוא מושך אותי מרגליי, "תחליפי את הטרנינג המכוער הזה, שימי ג'ינס וחולצה ונצא".
"לא".
"למה?"
"ככה, אתה מפריע לי בספר שלי", אני עונה בקול זדוני.
"שקרנית. את רוצה לבוא, את עושה בכוונה". הוא מתיישב מולי ומחייך. החצוף.
"למה לא באת איתי אתמול?"
"כי לא התחשק לי סרט".
הוא יודע שרציתי מאוד שיבוא איתי, ובכל זאת עונה לי בנועזות כזו.
"אז לי בא להמשיך לקרוא", אני מתחפרת בעמדתי.
"טוב, בואי נראה כמה זמן תחזיקי מעמד", הוא מתחיל בהתנפלות.
"לא", אני אומרת ובורחת ממנו. הוא רץ אחריי בבית כדי לדגדג אותי ולהציק לי, ואני לא יכולה לצעוק, כי הילדים ישנים. הוא ממשיך לרוץ אחריי ומאיים: "וגם לא תקבלי את הספר בחזרה".
כולם צוחקים על התבוסה שלי
חצי שעה אחר כך, לירון פותחת לנו את הדלת בחיוך: "היי, מה עניינים? את כזאת לוזרית, ידעתי שתגיעי. אמרתי לך שהיא תבוא בסוף", היא קוראת בקול לאלון ומשפילה אותי.
"אכן כבודה הגיעה", אלון יוצא מחדר המחשב, מתבונן בי ובטל, נותן לטל לחיצה והם ממשיכים בדרכם תוך כדי צחוק על הנחישות העלובה שלי.
אני לא יודעת אם אני היחידה שמתחבטת בשאלה הזו: למה נשים מוותרות ומוכנות לתת מעצמן יותר? בזמן האחרון שמתי לב שבהרבה מקרים אני ממהרת לוותר לטל, ובסופו של דבר יוצאת הלוזרית מכל העניין. ובכלל, האם זו תחרות, מי נותן יותר מעצמו ומי פחות? מי ויתר ומי התעקש ולא התפשר?
ידוע לכולנו שזוגיות זה דבר מדהים, והשאלה הגדולה היא לא רק איך למצוא אותה, אלא גם איך לשמר אותה. כל אחד מבני הזוג צריך לוותר קצת כדי שהיא תצליח, אם לא, את או אתה לא פשוט לא נמצאים בה.
למה טל תמיד מצליח לקחת אותי למקומות שהוא אוהב? חד משמעית, טל בשום פנים ואופן לא יעשה מה שלא טוב, או לא בא לו. אני לעומת זאת אעשה הכל, ובלי בעיה בדרך כלל.
האם זה אומר שאני יוצאת פראיירית?
לפנייה לכתב/ת 
