דמוקרטיה זה לא לכולם

מסעות, אומר סת' קפלן בלהט, שומרים על החיות שלו, מאפשרים לו להתוודע בגובה העיניים למקומות חדשים, לאנשים אחרים, להבין לעומק איך מתנהלת המדינה שלהם. המסע של סת' כלל גם מדינות מתפתחות באפריקה, שם בילה בכל אחת מספר שבועות או חודשים, מדינות במזרח התיכון כמו מצרים, תימן, סוריה ואיראן, וגם ישראל, שבה ביקר לא מעט פעמים ואף התגורר בה, בצפת, באמצע שנות השמונים, במשך כשלושה חודשים. כיועץ עסקי לחברות הפועלות במדינות מתפתחות, הצליח קפלן לממן את המסעות שלו באמצעות הרצאות שהוזמן לשאת, יעוץ שסיפק, וגם עסקים שיזם, כמו רשת האוניברסיטאות הפרטית שיסד בעיר נאנג'ינג, בשנת 1999, אותה מכר בשנת 2003.

במשך השנים פרסם קפלן מאמרים בעיתונים מובילים כמו "ניו-יורק טיימס", "אינטרנשיונאל הראלד טריביון", "וול סטריט ג'ורנאל" ואחרים, בהם מתח ביקורת על מדיניות המערב ביחס למדינות שבירות, מדיניות שהתעקשה שרק המודל הדמוקרטי יתקן את המדינות האלה. "אמריקאים אוהבים לדבר במספרים ובמודלים", אומר קפלן, "ואני מציע גישה שמתחשבת בתנאים הסוציו-פוליטיים של המדינה הבעייתית, במערכות המימשל ומשאבי האנוש". במסגרת חברת היעוץ שיסד, מייעץ היום קפלן לחברות אירופאיות ואמריקאיות על שווקים שונים. הוא מכיר היטב את השוק הסיני, למשל, שם ניהל ארבע חברות שונות בשנחאי. יעוץ אחר העניק לבנק אמריקאי, שביקש להיכנס לניגריה.

לפני שנתיים, לאחר שחזר לניו-יורק, הוציא קפלן לאור את ספרו Fixing Fragile States, בו הוא מסביר למה המאמצים הבינלאומיים לתקן מדינות מתפתחות נוטים להכשל. בספר הוא מתייחס לשבע מדינות: פקיסטן, אזרביג'אן, סוריה, סומליה, קונגו, בוליביה ואיזור מערב אפריקה. קפלן, שביקר בכל המקומות האלה, משוכנע שבמקום לשלוח כוחות שיטור ושמירת שלום צריך להתמקד בצרכים של המדינות הנתפשות כנואשות ומסוכנות, להבין, שמה שיתקן אותן הוא בניית מוסדות, שיטפלו באחדות החברתית בהן וטיפוח באמצעות סיוע לממשלות שלוקחות אחריות על הנעשה בשטחן על מנת לקדם את הדינימיקה הכלכלית המקומית. הספר זכה להערכה רבה בקרב גורמי אקדמיה ומימשל, ומעידים על כך דבריה של שרת החוץ לשעבר של סומליה, עדנה אדאן ישמעאל, שאמרה "אנחנו האפריקאים עייפים מזה שאומרים לנו לאמץ את המודל המערבי של המימשל". אדאן ישמעאל ממליצה לא רק לבכירי מימשל ומומחים לפיתוח לקרוא אותו, אלא גם לכל מי שגורלן של המדינות הכושלות מדאיג אותו.

קפלן מגלה שאת התכנים המופיעים בספר נשא בתוכו שנים ארוכות. הוא הרגיש שהוא חייב להעלות על הנייר את התובנות שצבר, מהיום בו סיים את תואר ה-MBA ביזמות עסקית, באוניברסיטת וורטון בפילדלפיה, ועד היום. קפלן משוכנע שהאידיאל האמריקאי התרחק מהמציאות, ומוצא שאמריקה היא לא המקום האידאלי לחיות בו. הוא אומר שהוא מעדיף להקים משפחה בישראל, משום שהוא משוכנע, שיותר טוב לגדל ילדים שם מאשר בארה"ב. הוא מאוד מעריך את העובדה שישראל היא "סטארט-אפ ניישן", כמאמר הספר המחניף, אומה של אנשים יצירתיים שחושבים מחוץ לקופסה.

חשיבה יפנית

המדינה הראשונה בה ביקר קפלן הייתה טורקיה, אליה הגיע בשנת 1986, במסגרת פעילותו באירגון בינלאומי של מתמטיקאים, שהקימה ידידה באוניברסיטת פיטסבורג. קפלן, בן למרצה למתמטיקה מאוניברסיטת קולומביה וחובב מתמטיקה בעצמו, סידר לעצמו התמחות באיסטנבול, שמילאה אותו סקרנות ואושר. הוא מספר שהרגיש שם בבית. בניגוד לאמריקה, בה לא הרבה משתנה, הוא אומר, באיסטנבול הבניה אינה נפסקת ואף פעם אי אפשר לדעת, איך יראו הרחובות למחרת. התקופה בה התגורר בטורקיה פתחה לו את התאבון והכניסה אותו לאובססיה של נסיעות. סת' ביקש לנסוע למקום הכי שונה ממה שאי פעם הכיר וקיבל המלצה לנסוע לאפריקה. כששאל חברים שאירח בביתו באיסטנבול, לאן באפריקה כדאי לו לנסוע באפריקה, המליצה לו ידידה טובה על ניגריה. "היא הייתה מקניה וסיפרה לי שגם עבורה ביקור בניגריה מהווה שוק תרבותי", סיפר. "עליתי על טיסת 'אל על' לדרום אפריקה וירדתי בניירובי, קניה. אני זוכר שכל היהודים במטוס שנסעו ליוהנסבורג לא הבינו למה אני יורד באמצע". מצויד במפות החל קפלן לחפש דרכו בעיר האפריקאית. הוא התקשר לחבר קנייתי ששהה בעיר וכך מצא עצמו, כבר בלילה הראשון שלו שם, מבלה במועדון לילה תוסס בניירובי. מתוך כ-1,000 החוגגים שגדשו את המועדון, הוא וצעיר נוסף היו שני הלבנים היחידים. "זה היה שוק למערכת", הוא אומר. מקניה המשיך לניגריה שם גילה "מקום כל כך ססגוני מבחינה דמוגרפית, מושחת וחסר תיפקוד, עם אנשים פיקחים, אגרסיבים שקצת הזכירו לי את הישראלים, למרות שהישראלים יותר מתוחכמים". האפריקאים, הוא מאבחן, הם אנשים ישירים עם רגלים על הקרקע, אנשים עם חוכמת רחוב. "לניגרים יש חיים יותר קשים. באוטובוסים יש מושבים מעטים, אנשים נלחמים לעלות על האוטובוס ובמוניות אין מונה ואין מחיר קבוע. אחרי חצי שנה בניגריה נסעתי ליפן".

מה אתה יכול לספר על היפנים?

"רציתי לנסוע לאסיה ונראה היה לי הכי פרקטי לנסוע ליפן. גרתי בטוקיו במשך ארבע שנים. הגעתי במסגרת התמחות שאירגנתי דרך האירגון האמריקאי אליו הייתי שייך, התמחות שנמשכה תשעה חודשים. לפני שנסעתי עשיתי מחקר על המדינה, קראתי הרבה מדריכים וספרים. בטוקיו ניהלתי תוכנית לימודי אנגלית, מינהל ומכירות. למדתי יפנית ועבדתי בשלוש עבודות ביפן, אחת מהן בחברה לטלפונים סלולרים. כשאתה חי במקום, מדבר את השפה ופוגש את האנשים, אתה לומד על המדינה ואתה מתחיל להבין הרבה דברים. אני אוהב את היפנים. כשחייתי שם הרגשתי יפני. היפנים הם אנשים מנומסים שעובדים קשה. הם חושבים שהאמריקאים עצלנים ומפונקים. את היהודים הם אוהבים, הם מעריכים את העובדה שהם יודעים לעשות כסף. גיליתי שם פרו-שמיות. הבעיה היא שיש להם הנהגה חלשה ומערכת מימשל חלשה. בחלק מהחברות היפניות יש הנהגה יותר טובה מאשר הממשלה. הדימוי של היפנים הוא של אנשים קרים ומרוחקים, אבל אם תאבדי את הארנק בסאבוויי, מישהו יחזיר לך אותו".

איך החיים שם השפיעו עליך?

"הפכתי יותר רגיש לאנשים אחרים. במערב, במיוחד בארה"ב, אנשים חושבים על עצמם. את רוב הזמן הם מבלים במשא ומתן על הצרכים שלהם. הם מאוד מרוכזים בעצמם. ביפן, כל אחד חושב על האחר לפני שהוא חושב על עצמו. כשמגיע האוכל, למשל, הוא יגיש אותו לחברו לפניו. היפנים גם אוהבים חוקים ומבנה, מעריכים חינוך ומשפחה והם טובים מאוד בלחשוב בתוך הקופסה. לפני עשרים שנה אנשים אמרו עליהם שהם מעתיקים את המוצרים של המערב, שהם לא יצירתיים. אבל היום יש להם אמנות מובילה, סרטים, אנימציות. הם יוצרים באופן שונה מאתנו".

גרת בסין שבע שנים, מה ההבדל בין היפנים לסינים?

"על פני השטח נראה שיש להם הרבה מהמשותף, אבל בלב האנשים מאוד שונים. הסינים הם מאוד אינדיבידואלים לעומת היפנים, שהאוריינטציה שלהם היא של קבוצה. היפנים מנומסים וחיים לפי חוקים. הסינים כאוטים ושוברים חוקים, אם הם יודעים שהם יכולים לצאת מזה. הם גם אנשים פרקטים שתמיד שמים את התוצאה מעל התהליך, בעוד שהיפנים רואים מעבר לתוצאות. גם החברות שונות. החברה היפנית עשירה ומשכילה. סין, שיש בה 1.3 מיליארד איש, החברה עניה וחסרת השכלה והממשלה שלה מושחתת. היא גדלה היום במהירות, כי כשאתה עני קל לגדול. אנשים שואלים איך סין הפכה ליצואנית מספר אחת בלי יצירתיות, אולי בגלל שהם יצירתיים בלוגיסטיקה ובהשקעה בעסקים קטנים. ההצלחה העיקרית שלהם הוא הניהול הטוב של החברות והטכנולוגיה שמפוזרת בכל מקום. מאות ישראלים חיים היום בשנחאי ומתמקדים בעסקים".

היית בקונגו, בסומליה, למה המערב נכשל בלסייע להן?

"הדרך המערבית היא להתעלם מהקונטקסט, לשלוח כוחות שמירת שלום, לתת כסף, אבל בשביל שזה יצליח צריך שהחברה תהייה מאוחדת. קונגו, למשל, היא מדינה ענקית בגודל של חצי אמריקה. המערב ביזבז שם 500 מיליון דולר על עריכת בחירות, בהנחה שזה מה שיעזור לתקן את המדינה. הבעיה היא שבמדינה כזאת אין אפשרות להתחיל מלמעלה, האוכלוסיה מאוד מפוזרת. עד לפני כמה שנים לא היו שם כבישים ראשיים ומערכת הטלפונים הייתה מיושנת, כך שלאנשים היה קשה ליצור קשר זה עם זה. נראה לי שבסופו של דבר יצטרכו לחלק אותה לשלוש מדינות. כשכל הכוח והכסף נמצא בעיר הבירה, למה שהם ירצו לעזור למקומות רחוקים ממנה? המערב צריך להבין, שכשאתה נותן כסף למישהו, אתה עושה בחירה וכדאי שתבין מה קורה בשטח. נכון שחשוב שיהיה בנק מרכזי ושוק חופשי, אבל קשה להאמין שבמדינות כמו קונגו וסומליה ממשלה מרכזית תהייה אפקטיבית, מה עוד שהאזרחים לא רוצים בכך. בסומליה השקיעו 8 מיליארד דולר בניסיון ליצור ממשלה מרכזית, מה שלא עובד. עשרים שנה המדינה הזאת לא מתפקדת, הפיתרון שלהם לא מתאים למצב בשטח. גם באפגניסטן התעלמו מהמצב. בשנת 2002 הם בנו שם ממשלה מרכזית ומינו אדם לעמוד בראש המדינה. יש הרבה קבוצות אתניות שם, שהיו יכולות לנהל את עצמן".

מאמין בעם האירני. קפלן (במרכז), בביקור בעיר קשאן שבאיראן 

השיבה למערב

אחרי עשור וחצי במדינות שמעבר לים, קפלן הרגיש שהגיע הזמן לחזור הביתה ולהשתמש בידע שרכש כדי לפרנס את עצמו.

למה חזרת לניו-יורק?

"התחלתי להשתעמם וגם הרגשתי שהגיע הזמן שלי להקים משפחה. חזרתי לניו-יורק והכרתי את אשתי, אסתר, שהיא בוגרת 'סטרן קולג' של ישיבה יוניברסיטי. החיבור אליה גרם לי להתקרב לדת, לאכול כשר ולשמור שבת".

היית גם באיראן, לא הייתה לך בעיה להיכנס לשם כיהודי?

"קיבלתי ויזה בוושינגטון די.סי ונסעתי לשם לפני כארבע שנים. ביקרתי בארמון של אסתר המלכה בשושן והכרתי את הקהילה היהודית. בבתי הכנסת שם, השבוע מתחיל ביום שבת. לפני עשרים שנה היה ליהודים שם טוב, אבל היום הם עוזבים. באוטובוס בדרך מטבריז לטהרן, גיליתי שהאיראנים מאוד נחמדים. כשסיפרתי שאני יהודי, הם הכירו את שאול מופז, הרמטכ"ל הישראלי יוצא איראן. האיראנים עניים, אבל הם אנשים בעלי השכלה ולא דתיים. 65% מהנשים שם לומדות באוניברסיטה. אני מאמין שיקח עוד דור אחד לפחות עד שהממשלה תיפול. כדי שזה יקרה צריכים לקרות כמה דברים: שהצבא יסרב לירות באזרחים ושהממשלה תתפצל".

מה אתה חושב שיקרה עכשיו במצרים?

"אמנם הורידו את מובארק מהשלטון, אבל אני חושב שגם בעוד שנה המצב שם לא ממש ישתנה. אולי יהיו כמה רפורמות, אבל הצבא לא יאבד את כוחו. ראשיו אולי יעשו עיסקה עם האחים המוסלמים. צריך לזכור שבמצרים חיים 80 מיליון איש. העניים לא מפגינים, מי שמפגין הוא מעמד הביניים, בוגרי קולג' שיש להם ציפיות לשפר את החיים. אני גם חושב שיש הגזמה ביחוס שנותנים לרשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר לפרוץ המהפכה. גם ב-1948 וב-1970 היו מהפכות ואנשים התארגנו בלי פייסבוק. בתוניסיה פרצה המהפכה אחרי שאחד האזרחים הצית את עצמו. לדעתי רשת אל ג'זירה השפיעה הרבה יותר מהרשתות החברתיות, כי היא גרמה לאנשים לראות באמצעות הטלוויזיה איך חיים במדינות אחרות ולכעוס. הרשת גם קוממה אותם נגד הממשלות שלהם. צריך לזכור שבאיראן הפגינו 30% מהתושבים, לעומת 15%-10% שהפגינו במצרים. המפגינים הם לא הרוב במצרים".

מה עם סוריה?

"הנוער לא מאושר שם ויוצא לרחובות. כשאתה בוגר קולג' אתה רוצה חיים טובים יותר, אבל אני חושב שהמדינות האלה לא יהפכו לדמוקרטיות כל כך מהר. הצבא בסוריה מוכן לירות באזרחים, לכן אני חושב שאסד לא ילך והוא גם לא ינתק את הקשר עם איראן. האמריקאים רוצים שכולם יהיו דמוקרטיות ובעלי ברית ויאהבו אותנו. אבל לא קל להפוך לדמוקרטיה, וגם אם המדינות האלו יהפכו לדמוקרטיה, הם לא יאהבו אותנו. דמוקרטיה היא לא פיתרון קל. בחירות יכולות להיות בעיתיות. מה שחשוב זאת האחדות החברתית, משהו שהעולם המערבי לא תמיד מבין. כשבוש התחיל את המלחמה בעיראק, לא היה לו מושג לאן הוא נכנס ובטח לא איך הוא יוצא ממנה".

מה אתה חושב על מסע הביקורת נגד ישראל שמתרחש באירופה ובקמפוסים בארה"ב?

"האירופאים חושבים שישראל היא מקור הרעש במזרח התיכון, שאם יהיה שלום הכל יהיה שקט. אנשים ליברלים חושבים שישראל זאת בעיה וזה משהו שקשור לאופי האירופאי. הקיום של ישראל גורם להם להרגיש לא נוח. הרעש שמגיע מישראל מאיים על הזהות שלהם".

אם ככה, איך נראית לך ישראל?

"בעשרים השנים האחרונות הפוליטיקה השתנתה בישראל בצורה ניכרת. אחרי כישלון אוסלו ופרוץ האינתיפאדה, ישראל זזה לימין. אני חושב שגם העליה מרוסיה שינתה את המציאות. העולים מרוסיה שונים מהיהודים האשכנזים הוותיקים. גם הדתיים התחזקו וכנראה יהיו להם עוד כמה מושבים בכנסת בשנים הקרובות. כבר היום אי אפשר להתחתן בלי הרבנות. אי אפשר לעלות לישראל אם הרבנים לא מכירים בגיור. מבחינה כלכלית, הבעיה בישראל היא שיותר מידי אנשים שם לא עובדים. הערבים והחרדים לא עובדים. אם החרדים ילמדו מיומנות ויתחילו לעבוד, זה ישפר את המצב הכלכלי, כי המשק הישראלי צומח באופן די מרשים".

ואתה באמת מתכנן לעשות עליה?

"כן. אולי לפני כן נגור בלונדון איזו תקופה, אבל אני רוצה לגדל את הילדים שלי שם. נראה לי שהרבה יותר כיף לגדול בישראל מאשר באמריקה".