הערב הוא מתחתן, להזמין את האקסית?

הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים וסרטונים בלעדיים

>>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים

  שתיים ועשרה. גיל הסתכל על נגה. היא ישבה בכורסה הירוקה ועצמה עיניים, ואיזה בחורה אחת שהוא לא מכיר עמדה מאחוריה ומרחה לה קרם על הגב. נגה נשמה נשימה ארוכה ואמרה משהו שגיל לא שמע, לבחורה הזאת, שהוא לא מכיר. שירי התיישבה לידו. שירי היא פטפטנית איומה. מה אתה עושה כזה פרצוף, היא טירטרה, תסתכל על הכלה שלך, תראה כמה שהיא יפה.

גיל הסתכל מסביב. כל הבית היה מלא בחורות שהוא לא מכיר, שהתרוצצו סביב נגה ודיברו איתה ונגעו לה בשיער ובפנים. כולן נראו בדיוק כמו שירי, מושלמות כאלה, מעצבנות, כאילו שמעצם העובדה שהיא אחות של שירי היא כבר אחת משלהן. לא ברור מה בדיוק, אבל משהו מכל זה עיצבן אותו, והוא נאנח ושירי הסתכלה עליו בפנים המיואשות שיש לה לא פעם בקרבתו. היא נעמדה ליד נגה, הבחורה שגיל לא מכיר בדיוק מרחה לנגה לק אדום על הציפורניים, ושירי אמרה שזה מהמם. כשהוא פגש את נגה הוא אהב את זה שלשניהם אין הרבה חברים. אבל לו גם אין אחות כזאת קרובה כמו שירי. הוא ניסה לספור כמה אנשים יהיו מהצד שלו בחתונה, חוץ מהמשפחה וחברים של ההורים, ספר חמישה אנשים מהעבודה ואת יואב ורוני. פעם יואב ורוני היו חברים שלו, יואב ורוני ומיה.

לנגה יש דעה על כל דבר, היא תמיד יודעת מה נכון

עשרים לשלוש. גיל קם מהכורסה ולקח את המפתחות של האוטו. לאן זה? שאלה נגה מתחת לקרם כתום בריח של סלט פירות. לשומקום, הוא ענה, אני רק יוצא קצת להסתובב, לנשום אוויר. אבל בחוץ לא היתה טיפת אוויר. נגה אמרה שלהתחתן בתחילת הסתיו זה הכי טוב, כי היא לא יכולה לסבול את החמסינים של אוגוסט, ולנגה יש דעה על כל דבר, היא תמיד יודעת מה נכון לעשות ומתי נכון לעשות את זה. קצת נעים לחיות עם אחת כזאת, לפעמים זה אפילו מחמיא לגיל לדעת שהיא בחרה בו. אבל מתברר שגם נגה טועה לפעמים. הוא נכנס לאוטו והתחיל לנסוע.

הוא נבהל. היה משהו לא מוכר בהתלהבות שלה, כאילו שהיא מנסה להשתלט על המילים, שלא יברחו לה מהפה. אני מתחתן, אמר בשקט. מיה שתקה קצת, משהו חורק יש בנשימות שלה עכשיו, ואז אמרה, נו, שיהיה במזל, כמו בחיקוי לרב שמברך אחרי החופה. זהו, גיל ידע שהוא כבר באמת לא יכול להתחרט, אולי את רוצה, כלומר, חשבתי ש... אני מאוד אשמח אם תבואי לחתונה, אמר. אני יכול, כלומר, אם את רוצה אני יכול להביא לך מחר הזמנה.

שלוש וארבע דקות. גיל עצר בסמטה הקטנה ליד השוק, מול חנות של בגדים משומשים. "בגדים" כתוב על השלט בעברית, וליד עוד שלושה משפטים ברוסית. מאחור צפרו לו וצפרו לו, אבל הוא לא הקשיב, רק עמד שם באמצע הסמטה ובהה בחנות הזאת, איפה שפעם היה הסטודיו שהיא רקדה בו. מיה תמיד רקדה. כולם הלכו לצופים, והיא הלכה לשיעורי בלט, כולם הפסיקו ללכת לצופים, והיא עברה לג'ז, כולם הלכו לצבא, והיא הלכה להיות בלרינה באקדמיה. כשגיל השתחרר מהצבא, מיה כבר היתה אחרי ההופעה של השנה הראשונה באקדמיה. היא עלתה לבמה עירומה לחלוטין, והעיפו אותה בגלל זה מהלימודים. היא אמרה שהם מטומטמים, שהמוח שלהם צר כמו של הפקידים הכי קטנים בדואר ושזה לא בשבילה. גיל ויואב ורוני השתחררו מהצבא, ומיה התחילה לרקוד בסטודיו הקטן שליד השוק. כמה חודשים אחר כך היא הזמינה אותם להופעה חדשה, שהיא כתבה והכינה ורקדה בה לבד. היה גשום וקר באותו ערב, ולא היו הרבה אנשים בהופעה, אבל גם ככה הסטודיו היה קטן וצפוף, וגיל היה עייף כל כך ונלחם בקושי בעיניים שלא ייעצמו. שעה שלמה מיה שכבה על הבמה, לרגעים היא התיישבה או נעמדה ואז חזרה לשכב, ועשתה כל מיני תנועות ופרצופים שגיל לא הבין, ושיותר מהכול גרמו לו לרצות לצחוק מרוב מבוכה. לא היתה מוזיקה בהופעה, רק הקול של הצפירה של יום הזיכרון פעם אחרי פעם, במשך כל השעה. בסוף ההופעה, כשהם יצאו לרחוב, גיל נשם את האוויר הקר והסמיך שהגשם השאיר אחריו, ולחץ על האוזניים כדי להפסיק לשמוע את הקול של הצפירה שהמשיך לצפצף לו בתוך האוזן. מיה היתה מאושרת. היא אמרה שהרגישה את החשמל באוויר. אנשים התחברו למחאה שלי, אמרה, וגיל לחש לרוני, איזו מחאה, אתה הבנת מזה משהו? מיה נעצרה והסתכלה בו בעיניים שהקפיאו אפילו את האוויר. מה אתה לוחש, אמרה, מה אתה חושב שאני לא יודעת שלא הבנת שום דבר? יש אנשים שאף פעם לא יבינו כלום.

ביום אחר נזיפה כזאת היתה משתקת את גיל מפחד ומעלבון, אבל ביום ההוא גיל ידע שזה לא סתם שהיא ככה, שזה רק בשביל שרוני ויואב לא ירגישו. בלילה הקודם היא באה לישון אצלו. זה לא היה חדש, הרבה פעמים הם היו ישנים אחד אצל השני, כל החבורה, ומיה היתה מרשה להם ללטף לה את הגב לפני השינה, בטכניקה שהיא פיתחה ולימדה רק אותם. אבל באותו לילה שלפני ההופעה הם היו רק שניהם. יואב עבד ורוני הלך למסיבת יום הולדת של בת דודה שלו, ומיה היתה אמורה להתכונן להופעה. גיל נשאר בבית. הוא ישב עם אמא שלו בחדר הטלוויזיה וראה סרט, ופתאום צילצלו בדלת. זה בטח עוד פעם האלה שמתרימים, רטנה אמא שלו ועצרה את הסרט, וגיל קם לפתוח את הדלת ולהגיד, תודה, אבל תרמנו במשרד, אלא שבדלת לא עמד שום איש עם פנקס תרומות, רק מיה, היא לבשה את הסוודר האדום שלה, שיש לו צווארון עגול מאוד ורואים מתחת את הכתפיות השחורות של הבגד־בלט. היה לה בקבוק יין ביד, והיא אמרה, אמא שלי לא רוצה לבוא להופעה שלי מחר.

בחדר של גיל הם ישבו על הרצפה ושתו את היין ישר מהבקבוק. מיה סיפרה שאמא שלה אמרה שכל ההופעה הזאת מבזה את הזֵכר של אבא שלה, וגיל ידע שהיא מספרת לו משהו רציני ואפילו עצוב, אבל הרגיש כל כך שמח. הראש שלו הסתובב מהיין עוד לפני שמיה השתתקה פתאום והורידה בתנופה את הסוודר שלה. אתה רוצה שנעשה את זה רק שנינו? שאלה והורידה את הכתפיות של הבגד־בלט. גיל לא הצליח לענות. אף פעם לפני כן הוא לא ראה אותה בלי חולצה, וגם לא הרבה בנות אחרות. מיה היתה אומרת להם תמיד שהם הכי שווים בעולם, ומי שלא מבינה את זה היא סתם מטומטמת, והם האמינו לה, והאמת היא שזה לא ממש הטריד אותם. אבל פתאום רק הוא ומיה בחדר, ופתאום היא מולו, רק עם החזייה השחורה שהדגישה את הנמשים החומים שמתחת לצוואר, ואת הבטן השטוחה והחיוורת שלה. גיל הושיט יד לחה וכבדה וליטף לה את הבטן, ומיה הסתובבה עם הגב אליו. כל הלילה הוא לא הפסיק ללטף לה את הגב, בייחוד את המקום ההוא, למעלה בצוואר, איפה שהשיער מתחיל לצמוח, המקום שבו נמצאת הנשמה, ככה מיה הסבירה פעם. לא נספר להם, אמרה בבוקר, כששאל אותה, תשוש משמחה וממתח, מה יגידו יואב ורוני.

עד היום גיל לא יודע איך, אבל די מהר יואב הבין מה קרה בלילה ההוא, ונעמד בחדר שלה וצרח, אני שונא אותך, אני שונא אותך, אני שונא אותך. ועליך, הוא הפנה את המבט לגיל, עליך אני סתם מרחם. גיל ישב מתחת לכרית גדולה וקיווה שאמא שלה לא תתעורר, ושיואב יפסיק כבר, ומיה עמדה ושיחקה בקצה של הקוקו שלה ושתקה. היא המשיכה לשתוק גם אחרי שהוא אמר את ה"אני־שונא־אותך" האחרון וטרק את הדלת. גיל ורוני נשארו בחדר, ואף אחד לא ידע מה להגיד. למחרת יואב התקשר לגיל. הוא אמר שהוא מתנצל על מה שאמר, שעליו הוא לא כועס, שהוא מבין אותו ושגם הוא היה עושה אותו הדבר, ושהוא פשוט מרגיש שהוא צריך להתרחק קצת מכל החבורה הזאת, חבורת הזבל, אמר. אחרי שבועיים גם רוני הודיע שהוא נוסע לעבוד עם אח שלו בניו יורק, וגיל מצא את עצמו לבד עם מיה, כמו בחלומות שלא העז אף פעם לחלום. הם המשיכו להיפגש כל יום, כמו לפני שהבנים עזבו, אבל מיה לא הורידה שוב את החולצה שלה וגיל חשב שככה זה צריך להיות, ועל הערב ההוא הם לא דיברו מעולם.

מאז הוא לא ראה אותה. הוא בדיוק התחיל לעבוד בבניין, ולא היה לו זמן לשום דבר אחר, וגם מיה היתה כנראה עסוקה כי היא לא התקשרה, ויום אחד הוא קיבל ממנה גלויה, נסענו ללונדון. היא כתבה שהם נסעו לפגוש איזה מפיק שנורא מתלהב מהבובות הלא נראות של יול, ושלונדון מקסימה וקסומה, ומה שלומך, והשאירה לו כתובת, אם הוא רוצה לכתוב בחזרה. גיל דווקא התכוון לכתוב אבל איכשהו זה לא יצא, עברו חודשיים, ועוד חודשיים, ואז הוא כבר פגש את נגה. הבניין שהוא עבד בו היה ממש ליד הבית של נגה, וכל בוקר כשהוא ושאר החבר'ה שעבדו איתו היו רואים אותה בחלון, הם היו שרים לה, "יום־יום כשאת עוברת כאן בתשע", והיא היתה מחייכת אליהם וסוגרת את התריס. אבל בוקר אחד, כשגיל ירד למכולת לקנות לחם ולֶבֶּן לכולם, הוא ראה אותה, ליד המקרר. היא נראתה לו יפה באותו יום, הצוואר הדק שלה כמעט נפל הצידה, והשיער שלה קפץ לכל הכיוונים, והיא הסתכלה על גיל וחייכה, רק לשיר אתה יודע או שאתה גם מדבר.

כולם אמרו שנגה לקחה אותו ועשתה ממנו בנאדם

ככה זה התחיל. כולם אמרו שנגה לקחה אותו ועשתה ממנו בנאדם, ואחרי שהם נפרדו וחזרו הוא היה בטוח שזהו. הוא מאושר. ואז, יום אחד, יואב צילצל אליו. אל תשאל, הוא אמר, קרה משהו נורא. הוא סיפר לו שהוא פגש את אמא של מיה במקרה, וככה נודע לו שיול עזב אותה בשביל איזה הולנדית ועבר לגור באמסטרדם, ומיה נסעה אחריו והיו בלגנים, ובסוף לא היתה ברירה ואמא שלה היתה צריכה לנסוע לשם בשביל לקחת את מיה לבית חולים או משהו. יואב נאנח, מה אני אגיד לך, מי היה מאמין, דווקא מיה. דווקא מיה מכולנו. היא תמיד היתה חזקה כזאת, כאילו בכלל אין לה בעיות. לכולנו יש בעיות, אמר גיל, ויואב אמר שמתברר, ושאמא שלה אמרה שהיא בבית עכשיו, ושהיא מקבלת תרופות ושהיא יותר בסדר. יואב גיחך, אמא שלה אמרה שנשמור איתה על קשר, עכשיו היא רוצה שנשמור איתה על קשר! עכשיו! גיל שתק ויואב שאל, קצת פחות בטוח בעצמו, נזכרה קצת מאוחר מדי, לא? גיל ענה שכן, זה כבר קצת מאוחר.

הבית של אמא של מיה לא פונה לרחוב. גיל מחפש חנייה, ומוצא, לא רחוק משם. הוא לוקח את המעטפה ביד ונושם עמוק. מבפנים מציצה אליו ההזמנה הסגולה לחתונה שלו. נגה עשתה עניין גדול מההזמנה הזאת, מה לכתוב ואיפה ובאיזה צבע ואיך זה היה בדיוק בהזמנה של שירי, ימים שלמים היא ישבה על ההזמנה של שירי, מנתחת בה כל סנטימטר. שירי היא גרפיקאית, ההזמנה שהיא עשתה לחתונה של עצמה זכתה במקום ראשון באיזה תחרות איטלקית להזמנות של חתונות. ברדיו מתחיל הדה־בה־דה־בה־דם, וגיל יודע שכבר ארבע ושהוא חייב למהר, הוא חייב לעלות לשם עכשיו ולתת לה את ההזמנה, כמו שהבטיח, כמו שכבר הרבה ימים הוא מתכנן לעשות. ליד הדלת הוא נעצר. פעם הוא השאיר לה כאן פרח, ואחר כך במשך שבוע היא היתה עסוקה במי־זה־יכול להיות. רוני אמר שזה בטח ההוא מי"ב 4 שהציע לה טרמפ עם האופנוע שלו, ויואב אמר שזה בטח המורה לאמנות שכולם יודעים שהוא דלוק עליה, וגיל לא אמר כלום.

• "כל הדרך הביתה ועוד סיפורים", ספרה החדש של מירי רוזובסקי (הוצאת זמורה-ביתן) הוא עיבוד מחודש לספרה הראשון. הספר הנוכחי כולל את סיפורי הקובץ המקוריים, סיפורים חדשים וסופים אפשריים המחברים בין השניים ובין סיפורי הקובץ לשני הרומנים הקודמים של רוזובסקי, "אותה האהבה, כמעט" ו"פעם בחיים". הקטע הנ"ל לקוח מהסיפור "גבר של אישה אחת".