שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חודש 9 של חצי שירה - כמה היא עלתה במשקל?

    תשעה חודשים עברו ושירה מרגישה מנצחת: לא רק שהיא עלתה במשקל 8.5 ק"ג בלבד, אלא היא גם השלימה עם הבטן התופחת ואפילו צילמה אותה למען הדורות הבאים. רק תחושת הכבדות וקוצר הנשימה מעיבות על החגיגה של סוף ההריון

    זה היה בלתי נמנע ובסוף גם אני הגעתי אליו, אל החודש התשיעי, שהתחיל רק לפני שבועיים ומרגיש כאילו הוא נמשך כבר שנה לפחות. נשים רבות שכבר חוו הריון הזהירו אותי מפני החודש התשיעי והגדירו אותו כ"חודש מתיש ומורט העצבים, שמרגיש כאילו הוא נמשך ונמשך והלידה לא תגיע לעולם". אין מה לומר, הן צדקו ובגדול.

     

     

    החודש התשיעי דווקא התחיל אצלי טוב. בימים הראשונים, בהם עוד חשבתי לעצמי ש"מה כבר יכול להיות שונה מחודשים קודמים?", די זילזלתי בכל האזהרות. אבל אז התחלתי להרגיש ש"כבד לי". מזה עוד לא עשיתי ממש עניין. בכל זאת, מי אני שאתלונן שכבד לי אחרי שגופי סחב עליו עוד המון קילוגרמים עודפים במשך שנים רבות?

     

     

    אבל לתחושת הכבדות התווספה גם תחושה חדשה של קוצר נשימה, שלא הרגשתי מזה שנים רבות, מאז התקופה שהייתי מתנשפת בעלייה במדרגות כששקלתי יותר מ-130 ק"ג. קוצר הנשימה גם מלווה בתחושת מחנק ופעמים רבות בלילה אני מתתעוררת מהנשימות הכבדות של עצמי, בתחושה ש"אין לי אוויר", ואפילו מצאתי את עצמי, בלילות קרים במיוחד, כולל בימי גשם ורוחות, ישנה עם כל החלונות פתוחים לרווחה, רק כדי לנשום אויר צח. 


    שירה מתועדת. בטן גדולה זה טוב? (צילום: התחלות צילום הריון)

     

    גם כאבי הגב התחתון לא הרפו והאישיאס ה"נפלא" סירב להרפות. אמנם הכאב פחת באופן משמעותי בזכות טיפולי רפואה אלטרנטיבית וכירופרקטיקה, אך לא הצלחתי לחזור לתפקד כמו קודם. גיליתי תנועות שפשוט קשה לי לעשות ואני ממש מקווה שזה יעבור עם הלידה.

     

    להצטלם עם הבטן בחוץ? אני?

    רבים מכם וודאי נתקלו בתופעת צילומי ההריון, שהפכה להיות מאוד אופנתית לאחרונה. נשים רבות רוצות מזכרת מהתקופה המופלאה של ההריון, וגם אני החלטתי שזה מה שאני רוצה, ולשם כך קבעתי צילומים כבר לפני מספר חודשים.

     

    מספר ימים לפני הצילומים, בעודי בוהה באתר של הצלמת, ירד לי האסימון שככל הנראה אצטרך להצטלם עם הבטן בחוץ. בכל זאת, זו האופנה. והיי, אני בהחלט רוצה מזכרת מהבטן העגולה וההריונית שלי. 

     

    אבל האם אני מוכנה לזה? הרי הבטן היא החלק שתמיד הרגשתי שאני צריכה להסתיר ולכסות, ופתאום היא הופכת למרכז הצילומים, עם בד שקוף ובלעדיו. הבטן, זה הרי ברור, היא במרכזו של העניין וככל שהיא גדולה יותר זה אמור להיות טוב יותר - אבל לא בטוח שזה כך גם מבחינתי. 

     

    "מה עם סימני המתיחה שלי", הייתה אחת המחשבות הראשונות שעלו לי בראש כשחשבתי על החשיפה. ושלא יהיה לכם ספק, אלו לא סימנים שבהם אשם ההריון, אלא דווקא הירידה הגדולה במשקל. אבל כשהגעתי לצילומים הבנתי די מהר שאני דווקא מוכנה להצטלם עם הבטן בחוץ, בעיקר הודות לטכנולוגיית הריטושים המצויינת, שמקסימום תיכנס לפעולה.

     

    וכך מצאתי את עצמי עומדת עם בטן חשופה מול המצלמה. פתאום, אחרי שנים ארוכות שבהן ניסיתי להסתיר אותה ולהחביא אותה, היה לי כיף שהיא במרכז. נהנתי להבליט אותה, ואהבתי עוד יותר את זה שהתינוקת זזה ומשנה גם היא תנוחות תוך כדי צילום. ויותר מכל אהבתי את מה שראיתי בצילומים. אהבתי את הלוק ההריוני שלי, אבל על באמת.

     

    אני ניצחתי

    בביקור האחרון שלי אצל הרופא המטפל בישרתי לו שעד כה עליתי במשקל שמונה וחצי ק"ג. המשפט שהוא ענה לי בתגובה ריגש אותי ושימח אותי, ואני חושבת שאפשר לומר שהוא סיכם את ההריון שלי. "את ניצחת את ההריון הזה", הוא אמר. "היית יכולה מבחינה רגשית ונפשית להרשות לעצמך הרבה יותר: לאכול יותר, לא לעשות ספורט, לתת לעצמך הנחות כי את בהריון. כל הכבוד".


    קשה לתכנן מראש כשאת בחודש תשיעי (צילום: התחלות צילום הריון)

     

    ובאמת, עם כל השינויים שעברו על הגוף והנפש שלי בחודשים האחרונים, ביניהם ההכנה להורות המתקרבת והתמודדות עם השינוי המיוחל, הייתי בהחלט

    יכולה להתיר כל רסן ולומר לעצמי ש"אשבור את הראש" אחרי הלידה. אך מהיום שבו גיליתי שאני בהריון פשוט החלטתי שאני מעדיפה להימנע מהצורך להיות ב"דיאטה" אחרי הלידה, ובמקום זה אני רוצה להתרכז בילדה הנפלאה שתהיה לי ובכל מה שמסביב. החלטתי שבהריון אעלה כמה שצריך וכמה שבריא - ולא מעבר לכך. הייתי קשובה היטב להוראות הרופא ובשלב מסויים, כשבדיקות הדם בישרו שמלאי הברזל בגופי ירד, אפילו התחלתי לאכול כבד עוף מדי יום. עשיתי הכל לפי הספר.

     

    אבל היה לי חשוב גם לשמור על שפיות, ולכן לעתים רבות חיפשתי סיבות לאפות ולבשל, בין אם כדי לשלוח עוגות טעימות לעבודה של בעלי או סתם לאירועים משפחתיים. ומה לעשות שפעמים רבות גם מצאתי את עצמי מתיישבת עם קערת הקרם ואוכלת ממנה כאילו אין מחר.

     

    גם כשהתחשק לי שוקולד או משהו מתוק אחר לא מנעתי אותם מעצמי. ידעתי שאם אני אמנע לחלוטין מה"חשקים" של ההריון, אז בטוח שבסוף יגיע בולמוס, כזה שיגרום לי לאכול עוד ועוד מהדברים שאני אוהבת ושיהיה מאוד קשה להפסיק. אז מדי פעם אכן הרשיתי לעצמי "קצת יותר".

     

    מה שעוד הקל עליי לשמור על המשקל, בעיקר בשבועות האחרונים, הייתה העובדה שבאמצע החודש התשיעי כבר הרגשתי שאני לא יכולה יותר לאכול ארוחות גדולות. הגברת הקטנה התיישבה לי על מערכת העיכול וכל מאכל הכביד עליי נורא. לכן עברתי לאכול ארוחות קטנות. אני פשוט לא מסוגלת ליותר מזה.

     

    זהו, אפילו התיק כבר מוכן

    בשבוע ה-36 רבות ממכרותיי הרימו גבה לשמע העובדה שעדיין לא התכוננתי פיזית ליום הלידה. הן לא הבינו איך עדיין לא הכנתי תיק לבית החולים וכמה מנות אוכל קפואות בפריזר, לתקופה שלאחר הלידה, כשאולי לא יהיה לי כוח לבשל.

     

    אני חושבת שזה קרה בגלל שלא קלטתי, ובאיזשהו אופן אני עדיין לא קולטת, את מה שעומד לקרות. הבנתי שבאופן תיאורטי הלידה יכולה להתרחש בכל יום, ושעכשיו זה כבר לא חודש חמישי או שישי, אלא הדבר האמיתי. ואז זה לאט לאט חילחל. פתאום כשחשבתי להזמין כרטיסים למופע או לארגן מפגשים חברתיים, הייתי צריכה לחשוב פעמיים: באיזה שבוע זה יהיה והאם יש בכלל סיכוי שאוכל להגיע. קשה מאוד לתכנן מראש כשאת בחודש תשיעי.

     

    אז התיק עומד לו מוכן ליד הדלת, לכל מקרה, אבל השאלה הגדולה היא האם אני מוכנה, האם אני בכלל מבינה מה עומד לעבור עלי, החל מהצירים הראשונים ועד בצבוץ הראש של בתי הבכורה, מה שיכול לקרות בכל רגע נתון.

     

    מה שאני כן יכולה לומר הוא שהאושר גדול ובאופן טבעי גם החששות, שהן חלק מלידה ראשונה. מבטיחה לעדכן אתכם אחרי הלידה, ומקווה להביא לכם סיפור לידה קל (יחסית). נתראה "בצד השני".

     

    הכותבת היא מנחת קבוצות להרזיה. לאתר "חצי שירה" לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שירה וסרמן. מבטיחה לעדכן אחרי הלידה
    צילום: עופר עמרם
    מומלצים