לוותר על הכאב הגדול זה לוותר על הגבר הזה
כנרת הזכירה לעצמה רחובות שכבר הסתחררו סביבה בעבר, התרגשויות שטילטלו את נפשה וימים שלא הצליחה לטעום בהם אוכל. והגבר הזה אפילו איננו שלי, אמרה לעצמה שוב ושוב, אבל במשך שלושה ימים המשיכה לחוש את פרפרי ידיו של נורי בשיערה ובכל פעם האיץ בה לבה והתמהרו נשימותיה
למחרת בבוקר המתינה לה הודעה ממנו בתיבת הדואר שלה במחשב,
קסם (על ים כנרת) היה לי אתמול מאוד.
>>> הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים
>>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
כנרת שבה וקראה את השורה האחת אבל גלי השמחה שגאו בה נבלמו שוב ושוב בגרונה שהתכווץ והקשה עליה לנשום. לבסוף צילצל הטלפון, והיא ענתה לשיחת הבוקר הקבועה של נעמה.
נעמה שאלה, נו? וכנרת אמרה לה, בדיוק על גבר כזה תמיד חלמתי. ונעמה אמרה, אוי ואבוי. לְמה אנחנו מכניסות את עצמנו כאן. וכנרת חייכה מהקלות שבה הפכה תמיד חברתה הטובה את החוויות הפרטיות ביותר של כל אחת מהן למשהו משותף. ואז החלה נעמה לירות שאלות כממטרה רעשנית שהופעלה מוקדם מדי בבוקר: כמה שנים הוא נשוי? איזה מין אבא הוא? מזל שדן יצא כבר מהבית ולא שומע את השיחה שלנו, הוא מיד היה שואל איך אנחנו יודעות שהוא לא תמיד צד בחורות בפאבים. ובכל אופן, מה הוא רוצה עכשיו? הוא אמר לך מה הוא מרגיש?
רקותיה של כנרת הלמו עדיין מבקבוק היין של אתמול. גופה היה עייף, ובתוכו, כמו מנותק משאר האיברים, ריקד לבה ברעננות שמחה. היא אמרה לנעמה, יש לו שני ילדים, הוא נשוי כבר עשר שנים, הוא אומר שהוא אוהב את אשתו. אבל הם לא מצליחים באמת לדבר. הבית במדבר היה חלום שלהם מאז שהוא היה מדריך צניחה בדרום. הוא לא טיפוס בוגדני, הוא איש משפחה. רק השבוע הם שתלו עצי זית בחצר, ואמא שלו מגיעה בכל יום שני ואופה עוגיות בצורת חיות עם הילדים. נעמה היתה שקטה וכנרת שמעה את המילים ממשיכות לדבר מתוך פיה שלה, אבל כל זה לא באמת משנה, נעמה, המפגש שלנו כאילו קורה בעולם נפרד משלו.
כעבור שבוע שוב הגיע נורי לתל אביב, והפעם אסף אותה מביתה בטנדר שחור וגדול ואמר לה, בואי ניסע ליפו, אבל בגאולה פינת אלנבי הסיט לפתע את ההגה והחנה את הרכב על המדרכה. כנרת הסתכלה לעברו ושאלה, למה כאן?
לאחר מכן, כשהלכה הביתה, הסתחררו החנויות והאנשים סביבה. מכשיר הטלפון אותת בהודעה כתובה ועל המסך הקטן אמרו לה המילים,
קסם. את כל כך.
בביתה צנחה כנרת על הספה הלבנה בסלון וקיוותה שרוחה הסוערת תשקוט. קירות הבית עטפו אותה בשלוותם הבהירה, כפי שעשו בכל פעם ששבה מן החוץ. אבל הפעם דיברה אליהם כנרת ואמרה, לאן הגעתי. משנותרו מילותיה תלויות באוויר, ליטפה במבטה את הדירה השכורה שזה מכבר הפכה לה לבית ושטיפחה בה אף את הקטנה שבפינותיה. היא התבוננה בפסנתר הישן והחום שרכשה לעצמה עוד לפני דירות רבות, ביום שבו עזבה את הקיבוץ ובאה לעיר. על המכסה, ובניגוד גמור להוראותיו של מכוון הפסנתרים, העמידה שני עציצים שפרחו בהם ניצניות ורודות, וכל אימת שהתיישבה לנגן היו העציצים רוטטים. על הרצפה פרשה שטיח ורוד ודק שאת מסגרתו עיטרו משולשים צהובים ושלדבריו של סוחר השטיחים המשופם ברחוב קינג ג'ורג' נארג בידיים עמלות בכפר נידח בארגנטינה. ובקיר אחד נפערו דלתות זכוכית רחבות שמעבר לווילונותיהן הלבנים שכנה המרפסת. כשנעו הווילונות ברוח, ניתן היה לראות בעדם את שני כיסאות העץ שעמדו בחוץ ולעתים גם את אדניות התבלינים ששתלה כנרת לפני הפסח ושמשבי ריחותיהם מילאו את החדר, אפילו בימים הקרים.
שם, לצד מראה גדולה שנשענה על הקיר, עמדה המיטה שקיבלה כנרת במתנה מסבתא בַּבְּקָה, ושנבנתה על ידי הנגר של קיבוץ שלוות תמרים עוד לפני שכנרת עצמה נולדה אל העולם הזה. במזרן העבה היו משוקעים זכרונות קפיצותיה של כנרת ושל כרמל אחותה בשעות אחר הצהריים הארוכות של ילדותן, וגם שיחות ארוכות שהיו מנהלות היא ובַּבְּקָה כשהן שכובות על המיטה, זו מול זו. בהתמתחות לילות הקיץ נדמה היה לכנרת שממסגרת העץ העבה עולים ריחותיהם של עצי תמר גבוהים ורחוקים המבשילים את פירותיהם, ובגלל כל הזכרונות והריחות הללו הרגישה כיצד בשוכבה עליה צולל גופה אל מקומות שבהם אינה צריכה לדאוג עוד. עתה, כשנשכבה על המיטה, תלתה כנרת את מבטה בציור הצבעוני שמוסגר על הקיר מעליה. היא קיבלה אותו מאַרווינד, ביום עבודתה האחרון בבית היתומים שליד האוניברסיטה במַדרס, ובכל עת שהתבוננה בו ראתה לנגד עיניה את עיניו העגולות, הגדולות, בשעה שאמר לה, ציירתי לך את האל ראמה מתחתן עם האלה סיטה. עכשיו תחזרי לארץ שלך ומהר־מהר תתחתני. וכנרת, שעד אז כבר התפלאה מאוד כיצד הרחיקו אותה חייה מחלומה להתחתן בגיל צעיר, חיבקה את גופו הרזה ואמרה לו, אני מבטיחה שאשלח לך תמונה כשזה יקרה, וכששבה לארץ מיסגרה את הציור עמוס הדמויות והפרחים במסגרת עץ בהירה.
כשמגע ידיו של נורי עדיין מוטבע בשערה, התבוננה כנרת בתמונה הזאת ואמרה אל מבטו התמים של ארווינד שבזכרונה, כל מה שקורה עכשיו בטח לא יוביל אותי מהר־מהר להתחתן. פעמיים עמדה כנרת מול עיניים המבקשות את ידה ופעמיים אמרה להן לא. בפעם הראשונה היה זה עודד, שאותו אהבה בכל שנות התיכון ושנות שירותם הצבאי. לאחר ששאל אמרה לו, אני רק בת עשרים ואחת, אולי ניסע קצת בעולם, נגור בעיר, אבל עודד אמר לה, תתחתני איתי ונגור יחד ברמת הגולן, מה יש בעולם שאין לנו פה. ולאחר מכן עזבה את חדרם הקטן בקיבוץ ושכרה את דירתה הראשונה, ובמשך שנה וחצי בעיר לא פגשה כנרת אף בחור אחר, ולבסוף משחשבה לעצמה, אולי אחזור אל חיקו המוכר, גילתה שבביתו של עודד, בהרים, מתגוררת כבר בחורה אחרת. ובפעם השנייה היה זה נמרוד, שלאחר ארבע שנים של חיים משותפים ביקש את ידה. וכנרת הסתכלה עליו, אך במקום את עיניו החומות נשברה לגלות את מדקרות מבטיו הביקורתיים, ואילו את פניו המשורטטות החליפה בעיניה דאגנותו התדירה, עד שאמרה לעצמה, לא אלה החיים שדמיינתי לעצמי, ואז ארזה את לבה ואת חלומה להתחתן בגיל צעיר ויחד עמם הלכה משם.
עתה כששכבה על הבד העבה, הבהיר, שכיסה את המיטה, ושברונותיה הקודמים פרושים לפניה כאלבום תמונות פתוח, הזכירה לעצמה כנרת רחובות שכבר הסתחררו סביבה בעבר, התרגשויות שטילטלו את נפשה וימים שלא הצליחה לטעום בהם אוכל. והגבר הזה אפילו איננו שלי, אמרה לעצמה שוב ושוב, אבל במשך שלושה ימים המשיכה לחוש את פרפרי ידיו של נורי בשיערה ובכל פעם האיץ בה לבה והתמהרו נשימותיה למרות הכל. לבסוף חששה שממש בקרוב תפרח ממנה נשמתה מרוב שמחה ומתח.
אני בת עשרים ושבע והוא בן ארבעים, מה אני עושה
זה היה בשבת אחר הצהריים, כשעמדה יחפה במטבחה והשרתה עדשים שחורות בסיר מים גדול. בצהרי אותו יום אמר לה נורי שיגיע הערב לתל אביב שלה, וכנרת שמעה שוב כיצד פיה מעצמו מזמין את נורי לדירתה וכיצד נאמרות ממנו המילים ארוחת ערב, גשם, אולי סרט, ואפילו שמעה כמה צחקוקים. עתה, כשבישלה בסיר נפרד את העדשים, כפי שהורגלה על ידי חברותיה בהודו, חשבה לעצמה שאולי עוד יספיקו לעצור את הכל ולמנוע את כאב הלב הצפוי, אבל בעודה מטגנת את הכמון ואת גרגירי החרדל, דיברה לפתע אל התבלינים התוססים לפניה בתחתית המחבת ואמרה להם, לוותר על הכאב הגדול הזה זה לוותר על הגבר הזה, ולאחר שזרקה אל האש גם רצועות בצל ופלחי עגבנייה והמטבח נמלא תערובת ריחות סוערת, פנתה אל המחבת בשנית ואמרה, עיניי קוראות לו. ולבסוף שפכה את התבלינים אל תוך סיר העדשים המבושלות ועליהן זרקה חופן עלי כוסברה קצוצים ועירבבה, וחלון המטבח הקטן התמלא אדים, וכנרת הסתכלה בשעון וגילתה שבעוד חצי שעה אמור נורי להגיע, ודמה החל לדהור בה, והיא כיסתה את הסיר במכסה והנמיכה את האש תחתיו ואמרה לעצמה, אני בת עשרים ושבע והוא בן ארבעים, מה אני עושה.
אחר כך, כשבחרה שמלה בהירה מן הארון אמרה לה, הוא שייך לאשה אחרת, לְמה אני מכניסה את עצמי. ואילו לדמותה הנשקפת במראה כשהיא אוספת ומפזרת מחדש את שערה אמרה, מאהבת זו מילה נוראה. אבל אז הדליקה שני מקלות של קטורת בריח עץ־סנדל והלכה יחפה על הרצפות הקרירות וחשבה על ידיו הגדולות, והחשכה ירדה בחלונות וקולות של רדיו בקעו מעבר לקירות השכנים, וטפטוף היורה הרעיש בעלי העץ, ונורי דפק על הדלת והיא פתחה והוא נכנס וריח הגשם הראשון עמד בשערו, וכנרת אמרה לעצמה, אבל אני אוהבת אותו.
- מתוך הספר "אלף שנים לחכות" מאת מיה טבת דיין (הוצאת כנרת - זמורה, ביתן)
לפנייה לכתב/ת 
