אחת המשימות הקשות ביותר בהורות, לפחות עבור החתומה מעלה, הוא המינגלינג עם הורים אחרים. אני נתפסת לא מוכנה לנוכח העובדה שאדם מבוגר, שבדרך כלל כבר בחר בעצמו את חבריו, נדרש לבלות זמן עם אנשים מבוגרים אחרים, רק בגלל שהילדים של שניהם, בדרך כלל באופן מקרי לחלוטין, לומדים באותה מסגרת. דווקא כשהרגשתי שאני בתקופת חסד, פוסט האירועים החברתיים הכפויים של המתבגרת, שתמיד תמיד היו תקועים לי כמו מקל מברזל משונן בגלגלי מכונית המירוץ של החיים שלי, ופרה-אירועי הכפיה האלה מצד הפעוטה, מצאתי את עצמי פתאום מוכרת כיבוד בהפסקות של "פילדלפיה סטורי" שהעלו הסניורים בבית ספר של המתבגרת. אני, ועוד חמש אמהות, עמדנו ליד שולחן ערוך עם פרוסות עוגת שוקולד די דוחה מטריידרס ג'ו, מיני דונאטס 3 בדולר, ובראוניז מדהימים מעשה ידיה של אחת התלמידות, ואספנו תרומות לילדי המגמה.

הסיבה להתנדבות היא לא כזו אלטרואיסטית. פשוט, לתומי חשבתי שההתנדבות בהופעות האלו תפנה לי זמן לקרוא בזמן שההצגה רצה. ואכן, בשעה הראשונה של ההופעה, לא הייתה מאושרת ממני. הייתי מנומסת וחביבה למתנדבות האחרות, הצגתי את עצמי, אבל לא יצרתי ציפיות בקרב הסובבות שיש לי את הזמן או החשק לנהל סמול טוק, וכך זיכיתי את עצמי בשעה שלמה של קריאה יסודית ומעמיקה של מאמר מצוין.

"השחקנית הכי יפה בעולם". סקרלט ג'והאנסן (באדיבות ויקיפדיה)

אחרי ההפסקה הראשונה, אחת האמהות שאלה אותי מה אני קוראת. הבנתי שנגמר החסד, ועכשיו אני צריכה להגיב כלפיה באותו עניין. בצער רב החזרתי את המאמר לתיק, ורק קיוויתי שהשיחה שבשמה אני מוותרת על התענוג הצרוף ויקר המציאות הזה, תהיה מעניינת. להפתעתי היא אכן הייתה. האמא החברותית הזאת, כך הסתבר לי, היא סופרת. גם היא עברה לכאן מארץ אחרת, וגם היא, כך מסתבר, מוצאת שגיל ההתבגרות עבור בנות באמריקה שונה מהארץ שבה היא גדלה.

"שעה לוקח לה להתאפר בבוקר", התלוננה על בתה המתבגרת, "אני בגילה בכלל לא התאפרתי, אצלה זאת ממש מסכה".

"אני כבר ויתרתי", ניסיתי לעודד את רוחה, "ברומא התנהגי כרומאית", סיכמתי מבלי להיכנס לפרטי מלחמות היהודים שניהלתי עם המתבגרת כשכבר בכתה ח' היא התחילה להתאפר לבית הספר. כשהבנתי שהקרב אבוד (מהבית היא הייתה אכן יוצאת לא מאופרת, אבל בסוף היום הייתה חוזרת כאילו השתתפה בהצגת קבוקי), החלטתי ללכת איתה לקנות מוצרי איפור טובים ובריאים, ואם אפשר שלא בצבעי מלחמה. כך, גם הצלחתי למנוע את דלקות העיניים שהתחילה לפתח בשל השימוש באיפור של החברות.

"מה את חושבת", המשיכה הסופרת, "האם יש משהו במסכות האלה, שהן עוטות על עצמן כל בוקר, שהוא כמו הבורקה, הרעלה, שנשים מוסלמיות נדרשות לעטות על פניהן? יכול להיות שממש כמו שהנשים עם הרעלות מסתירות את המיניות שלהן, הבנות שלנו מסתירות את התמימות שלהן? את הפגיעות שלהן? את הילדיות שלהן?"

מעניין, אני חושבת לעצמי, לא חשבתי על זה. "איך שהוא נדמה לי שעל פניו הבנות שלנו חיות את ההיפך המוחלט מחיי הכפיה הדתית, אבל בתכל'ס את צודקת. בין אם מדובר בנערות במשטר דתי חשוך או בנערות שחיות במנהטן הליברלית והדמוקרטית, משהו בחופש של הבנות הללו, לחשוף את היופי שלהן לעיני כל, נפגם".

מלאה במחשבות על הסוגיה שהעלתה הסופרת במפגש הכפוי משהו, אני חוזרת הביתה לפרופסור שאתי ומספרת לו על הסופרת ועל סוגיית האיפור. גם הוא לא מבין מה יש לילדות היפות האלו, עם העור הקטיפתי, הלחיים הוורדרדות, הריסים שלא נגמרים ושפתי הדובדבן, למרוח על עצמן שכבות של מייקאפ שקשישות פולניות (ותסלח לי סבתי שהייתה פולניה לא שגרתית) מורחות על עצמן בלית ברירה.

הוא נזכר שראה קליפ עם השחקנית שבעינינו היא הכי יפה בעולם, סקרלט ג'והאנסן, בקמפיין נגד הריונות נעורים, ומחכה למתבגרת להראות לה. כשהיא מגיעה בערב הביתה, עם שלוש מחברותיה, אחרי שעברו ב"סאפורה" וניסו את האיפור שעוד אין להן בבית, אנחנו מושיבים אותן לשיחה משפחתית. רגע לפני שהפרופסור מראה את הקליפ ב"יו טיוב", הוא מבקש מהבנות לשים לב למשהו לא שגרתי בסרטון. לא עוברות 10 שניות והמתבגרת שואגת: "היא לא מאופרת! היא בכלל לא מאופרת". אכן כך, אנחנו אומרים לה, ומדגישים "היא חופשיה להראות את היופי שלה".

"חופש?" אומרת המתבגרת בציניות, "אנחנו עדיין בשבוע החירות? פסח עוד לא עבר?... עכשיו אתם רוצים לשכנע אותי שאיפור נוגד חופש?"

"כן", אנחנו אומרים לה פה אחד, "האיפור שלך, ושלך, ושלך, ובעצם של רוב החברות שלכן, ובעצם של רוב הנערות האמריקאיות, הוא ממש כמו הרעלות של הנערות המוסלמיות. החופש שלהן להיות יפות נשלל, ממש כמו החופש שלכן".

"אוהו", היא נושפת עלי בחוסר סבלנות קיצוני, "מתי הפסח הזה כבר יגמר ותפסיקו לכפות עלי להתעסק בחופש".

"יש בזה משהו", אני אומרת לעצמי כמי שמבינה ששוב הובסתי במאבק על האיפור.

"או קיי, זאת רק הצעה", אני אומרת לה, מנסה לצנן את האווירה.

"סבבה", היא אומרת, "ואני לוקחת לי החירות שלא לקבל אותה. מה את אומרת?"

מה אני אומרת? אני אומרת שאני מתגעגעת לימים שהיית טרום מילולית, אפילו אם אז נכפה עלי להשחית את זמני בפליי דייטס ובפיקניקים של גיבוש.