שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    זָרים בעטיפת ממתקים

    הסרט זוכה האוסקר "כבר לא זרים" ששודר בערוץ 2, מציג תמונה ורודה מדי של חיי הפליטים בבית הספר "ביאליק-רוגוזין". אבל מה קורה מחוץ לשער? ומה יהיה איתם אחרי תום הלימודים? את זה - ואותנו, החברה הישראלית - ביקשו היוצרים להסתיר

    גם במוצאי חג הפסח, רק צופים מעטים עדיין זוכרים שכל הטרראם הזה עם הקרקרים המנוקבים מתחיל במיתוס על אנשים שהיו פעם מהגרי עבודה ופליטים.


    "כבר לא זרים". סיפורים מרגשים שמוגשים בעדינות (צילום: קירק סימון)

     

    מי שזכרו והתיישבו מול "כבר לא זרים" ששודר אמש (ב', ערוץ 2), יכולים היו לחוות, בצד הדמעות החונקות את הגרון, גם תסכול גדול מאוד - בגלל מציאות חייהם של ילדי הפליטים, ובגלל הסרט,

    שבחר להתמקד אך ורק בסיפורים אישיים אופטימיים המתחילים בעצב ונגמרים בהצלחה גדולה, ואף מילה על משטרת ההגירה שמחכה שם, בחוץ, ממש ליד השער של בית ספר "ביאליק-רוגוזין".

     

    ילדים מ-48 מדינות עוברים בשער הזה מדי יום. שלושה מהם, מכמירי לב עד כאב, נבחרו להוביל את היצירה שזכתה בפרס האוסקר לסרט דוקומנטרי קצר. תכירו: הנה יוהנס מאריתריאה, שבמהלך שנת הלימודים שתועדה בסרט יזכה לשפה חדשה, טיפול רפואי, משקפיים שיאירו ויבהירו לו את העולם ולאופניים שיחזקו את בטחונו העצמי.

     

    והנה אסתר, שאמה נרצחה בדרום אפריקה, ובית הספר ילמד אותה להתאבל ולהשלים עם המוות הזה וגם לפרוח, ומוחמד מסודן, שמעולם לא ביקר בבית ספר עד שהגיע ל"רוגוזין", ובתוך שנה השלים ארבע שנות לימוד והוא נחוש למשיך ולהתקדם ולשוב יום אחד למולדת בה נרצחה משפחו לנגד עיניו, ולהקים בכפרו בית ספר - כמו זה שנתן לו את ההזדמנות היחידה בחייו.

     

    ועכשיו, מה?

    המורות והמנהלת עושות עבודת קודש שלרגעים אחדים אפשר להתגאות בה, להתברך בה ולחוש יראת כבוד כלפי מחנכים אמיתיים, אבל כשהרגע הזה חולף, כשהכאב והצער הכללי על הטרגדיות להן נחשפו הילדים הללו מפנים את מקומם לשאלה "מה יהיה איתם אחרי שנת הלימודים", סרטם של קארן גודמן וקירק סיימון מותיר את צופיו לבד עם הטישו ובלי תשובות, מפני שהסרט נמנע במתכוון מלשאול את השאלות הללו.

     

    במקום זה התמקדו היוצרים בילדים עצמם, ולמרבה הצער זה קל מדי. נקודת המבט הילדית, האופן בו אסתר ויוהנס מספרים על תלאותיהם והאיפוק מעורר הכבוד של הנער מוחמד כשהוא מגולל את הברוטליות לה נחשף, הם הסיבה שבגללה אי אפשר לעזוב את המסך לרגע.

     

    הפרסומות במהלך הצפייה תפלות ומעצבנות מתמיד: כשהמצלמה מלווה את הילדים החוצה מבית הספר למגוריהם הדלים, כשהיא מתמקדת באביו של יוהנס שצריך לחדש את הוויזה שלו כפליט כל עשרה ימים, האמפתיה עולה וגואה ובצדה השמחה והפליאה על מסירות הנפש של צוות בית הספר, וזה מן הסתם בדיוק מה שרצו היוצרים לעורר בצופים שלהם, אבל זה ממש לא מספיק.

     

    אלוהים לא מרחם, גם לא מובילי החברה

    במקום שבו אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה - על ילדי בית הספר ועל ילדי "רוגוזין" ממש לא, הצגת נווה המדבר המופלא הזה בלי להתייחס כלל למדבר - היא ברכה לבטלה.


    מנהלת בית הספר (מימין) ויוצרי הסרט. הגזענות לא נכנסה (צילום: AP)

     

    כי מחוץ לשערי המוסד החינוכי ומעבר להתחייבותה של מדינת ישראל לספק חינוך לכל הילדים שנמצאים בגבולותיה, שוכנת חברה גזענית שרוצה ברובה לראות את הילדים האלה עפים לכל הרוחות, רצוי מיד - ומנהיגיה ומוביליה של החברה הזאת תמימי דעים בהסכמה עם הסיסמאות הגזעניות. אלה גם אלה לא מצאו את דרכם אל הסרט.

     

    כך שבספטמבר, כש"כבר לא זרים" יוקרן ב-HBO, יוכלו הצופים שם להתרשם שישראל היא מקום נפלא לפליטים, וזה בטח בגלל שהיהודים מודעים לסבלו של הזולת בהיותם קורבנות של עריצות בעצמם, ועוד עשרות אלפי טישואים יירטבו.

     

    עד ספטמבר הקרוב, ייתכן ששלושת גיבורי הסרט ואחרים במצבם כבר יכירו את היד החזקה שתסלק אותם מ"רוגוזין" ומישראל, מסיכויים לעתיד נורמלי.

    קארן גודמן וקירק סיימון, נישאים על תהילת האוסקר, ודאי ימצאו עניין בסרט המשך: יוהנס, מוחמד ואסתר לבטח ימשיכו להיות פוטוגניים לעילא עוד שנים רבות. כבת לאומה ששכחה את עברה, אני יכולה רק להתבייש בכל מה שמצוי במרחק דקה של הליכה מבית ספר רוגוזין, בכל מה שהפוליטיקה המקומית תציע לילדים האלה ולאחרים, בגורל הצפוי להם אחרי הסרט - אם לא נדע להיות קצת יותר אנושיים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שערי בית הספר. ומה מחוצה להם?
    צילום: ירון ברנר
    לאתר ההטבות
    מומלצים