ויברא הבמאי את השחקן בצלמו
בראנה ליהק את כריס המסוורת' ל"תור", נולאן את דיקפריו ל"התחלה" וג'וני דפ נכלל בצוות הליהוק הקבוע של ברטון. הדמיון ניכר ואנחנו שואלים: מה באמת מסתתר מאחורי ההחלטות של הבמאים לבחור בכפילים שלהם לתפקידים ראשיים?
לא כל הבמאים הם שחקנים מתוסכלים. חלקם החליטו מראש שכיסא המנהלים מתאים להם יותר מהקרוואן עם המאפרת הצמודה. ועם זאת, יש גם את אלו שהיו שחקנים בעברם, ועם חלוף הזמן, כשהקמטים החלו לצוץ ובצידם צמח לו ניסיון עשיר, העדיפו לעבור ולהסביר לאחרים איך עושים את מה שהם ידעו לעשות הכי טוב - לדעתם.
- התור של בראנה הגיע. איך הסרט "תור"?
- "בקומיקס אין יותר קסם מאשר בשייקספיר"
- חדשות קולנוע נוספות בעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
אבל על אף שהם נמנעים לשם שינוי מעמידה מול המצלמה, בעיני רוחם הם עדיין שם באור הזרקורים. ואם לא הם עצמם, בשר דם, אז הם מלהקים לתפקידים הראשיים שחקנים שמזכירים אותם במידה לא מבוטלת. לא בטוח שמדובר בהחלטה מודעת, אבל כך הם יכולים להמשיך ליהנות משני העולמות. התפישה הקולנועית שלהם באה לידי ביטוי בצד אחד של המצלמה, הלוק בצד השני.
מי בתור מי?
ב"תור" שיצא לאחרונה לאקרנים אצלנו בישראל, בולט במיוחד הדמיון בין כריס המסוורת', המגלם את האל הנורדי מהקומיקס של מארוול, לבין הבמאי קנת' בראנה, המוכר לנו יותר כשחקן מסרטיו "רצח מן העבר", "פרנקנשטיין", "אותלו", "המלט" ו"מבצע ואלקירי".
בראנה והמסוורת'. זקנים בלונדינים של גברים אפלים
הבמאי האירי, בעל הנטיות השייקספיריות, כבר בן 50, וספק אם אי פעם ניחן בשרירי החזה ובשיזוף של האוסטרלי המסוקס. עם זאת, הבלונד וההבעה המיוסרת-זועמת של ת'ור מזכירים גרסה סקסית ומשודרגת של בראנה החיוור, עם מבטא קצת אחר. הוא ללא ספק דומה לו, או יותר נכון, נראה כמו הפנטזיה של בראנה לגבי האידאל הגברי כמוהו היה רוצה להיראות.
לא מדובר בקפריזה חד פעמית של במאי אחד. המגמה הנרקיסיסטית משהו קיימת אצל רבים וטובים, שרובם ככולם, משום מה – גברים. בסרטו הראשון של שון פן כבמאי "The Indian Runner" מ-1991, הוא ליהק את ויגו מורטנסן לתפקיד מרכזי, כאח ממורמר ומלא בשנאה. וראו זה פלא, גם כאן אפשר למצוא תווים דומים בין השניים – אותו שיער שמנוני, סנטר שפיצי ואף ארוך.
פן ומורטנסן. מי יותר גברי?
הדמיון נפסק שוב, באותה נקודה: אפשר להסכים ששניהם שחקנים בעלי כישורים, אבל בכל הנוגע למראה חיצוני וסקס אפיל, מורטנסן הרבה יותר מרשים בגבריותו מפן. יכול להיות שהבחירה במישהו שמזכיר להם את עצמם, כפי שהם היו רוצים להיראות ביום ממש טוב, מוסיפה לביטחון של טירוני הבימוי, כשהם משערים איך הוא יגיב להנחיות שלהם.
כריסטופר נולאן לעומתו, לא דומה לכריסטיאן בייל, שמגלם את באטמן בטרילוגיית איש העטלף שלו. הוא כן דומה ללאונרדו דיקפריו, כוכב סרטו האחרון "התחלה". בתמונות מסט הצילומים של הסרט קשה לפרקים להבין מי השחקן ומי הבמאי, כי השניים נראים כמעט אותו דבר. בסרט ליאו מגלם גנב מחשבות שמתגנב לחלומות של קורבנותיו, על הסט של נולאן, נראה שהוא גנב מהבמאי את פני הנער שהיו לו בצעירותו.
נולאן ודיקפריו. אפילו העניבות דומות
דוגמה נוספת שייכת לניסיונו בבימוי של מל גיבסון. ב"איש ללא פנים" ו"לב אמיץ" הוא היה מאלו שבמעבר ממשחק לבימוי מחליטים ללכת על השחקן שהם מכירים הכי טוב - הם עצמם. אלו לא במאים שבוחרים בשחקנים שיגשימו להם פנטזיה לגבי מראה חיצוני, אלא מסתמכים על האדם הכי קרוב אליהם. גם וורן בייטי, קווין קוסטנר וקלינט איסטווד החלו לביים קודם כל את עצמם.
וכשגיבסון עבר לבימוי אחרים, בפרויקט השאפתני (והמטריד) "הפסיון של ישו" ב-2004, בתפקיד הצלוב המעונה הוא ביים את ג'יימס קאביזל. אם משווים את קאביזל בשיערו הארוך מהסרט, למל גיבסון בצעירותו, מתגלה דמיון גדול למדיי, במבט המצועף, השיער והקמטוטים בזוויות העיניים.
גיבסון וקאביזל. טוב שלישו יש זקן
דיוויד שווימר ביים לא בדיוק את בן דמותו, בסרטו החדש "אמון", בו קלייב אואן מגלם אב משפחה, שבתו נופלת קורבן לגבר שיצר עימה קשר באינטרנט. ברגע הראשון קל לחשוב שאין שום קשר בין שווימר בעל החן היהודי-פולני, לאואן הקשוח, אבל ככל שמסתכלים עליהם יותר, התמונה מתבהרת: אואן הוא כל מה ששווימר היה רוצה להיות, מבחינת המעטפת החיצונית. לא מפתיע שלבכורת הסרט הגיע שווימר כששיערו מסורק לאותו כיוון כמו אואן, וצימח זקן, בשביל הקשיחות.
שווימר ואואן. בחורים קשוחים?
ובניגוד לבמאים שנהנים משחקנים שמזכירים להם את עצמם, רק יפים יותר, יש את אלו שמשהו בבימוי שלהם עובד כל כך חזק על השחקנים שהם בוחרים, שנדמה שאלו משנים צורה ולובשים את המראה של מי שנותן להם הנחיות משחק. זה המצב בכל הנוגע לוודי אלן.
אלן ודיוויד. מצא את ההבדלים
השידוך ביני לבין לארי דייויד ב"מה שעובד" היה מתבקש במקרה הזה, כי השניים אכן דומים, לפחות בהתנהגותם הנוירוטית. בכל מקרה, לא נראה שאלן השתלט על משהו שלא היה קיים בדיוויד מלכתחילה. אבל, מעניין ובדרך כלל די משעשע, לראות איך גם כל שחקן אחר שאלן מביים בתפקידים הראשיים בסרטיו, כולל אוון ווילסון ב"חצות בפריז" החדש, לובשים את המניירות הוודי אלניות, כפי שהיה מביים את עצמו בעבר. הסרט טרם יצא, אך מהטריילר שלו אפשר ממש להרגיש את אלן מזיז את ווילסון – כאילו היה בובה על חוט.
ומי שמגדיל להשתלט על מראם החיצוני, ולא רק על המניירות של שחקניו האהובים, הוא טים ברטון. כבר נכתב כאן בעבר שהזוגיות הקולנועית שלו עם ג'וני דפ היתה צריכה להסתיים מזמן, כי היא לא עושה לאף אחד מהם טוב בשנים האחרונות. אבל, בלי לדעת מה צופן לשני אלו העתיד, אפשר בהחלט לומר שבלי בהכרח להיות דומים זה לזה באופן פיזיולוגי, הצליח ברטון לעצב את דפ בדמותו.
דפ וברטון. זה מתחיל להיות חולני
זה השיער, שהפך להיות פרוע לא רק על הסט של "המספריים של אדוארד" או "סוויני טוד" שנים אחר כך (וגם התספורת החדש לא שינתה הרבה), זה הניצוץ המוטרף בעיניים, הבעות הפנים, הבגדים ואפילו משקפי השמש. הם פשוט נראים אותו דבר. ומטרידה קצת יותר, או אולי בעצם פחות, היא העובדה שגם הלנה בונהם קארטר, משנה לאיטה צורה ונראית קצת כמו בן זוגה. אפשר לקוות שהשיער שלה תמיד נראה כך, ושאולי זו הסיבה שהשניים התאהבו זה בזו מלכתחילה.
ריינר את בייטס. לחיי הלחיים
ואם כבר בגילומים נשיים של גברים על המסך עסקינן, נקנח ברוב ריינר, וקאת'י בייטס אותה ביים אי שם ב-1990 בסרט האימה "מיזרי", על פי ספרו של סטיבן קינג. אין הכוונה לעלוב בבייטס (שזכתה באוסקר מוצדק מאוד על משחקה בסרט), או בריינר לצורך העניין, אבל תמונות של השניים, אז והיום, לא מצריכות הסברים מיותרים: הם די דומים. מעניין מה זה אומר על הפנטזיות הנרקיסיסטיות של הבמאי הוותיק.
(צילומים: MCT)
