שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חייל, מה תרצה לאכול היום?

    בופה בשרים, בר סלטים, סופלה שוקולד (פרווה כמובן) לקינוח וגם אגדה אורבנית אחת על שיפוד שווארמה ענק באמצע חדר האוכל. איציק שאשו יצא למסע ארוחות ב-5 מהמטבחים הכי מדוגמים בצה"ל, מזל שיש חמגשיות לארוז את מה שנשאר

    מטר מרפיח: גדוד הסיור הבדואי, מחנה אמיתי

    פייר? זה התחיל קצת מאכזב. אמרו לי ארוחת צהריים עם חיילים בדואים, ואני כבר התחלתי לפנטז על אזרחית עובדת צה"ל בעשור השמיני לחייה שיושבת מאחורי טאבון לוהט כדי לארגן לי פיתה עם גבינת עיזים והמון שמן זית. אשכרה כבר ראיתי בעיני רוחי איך המג"ד בכבודו ובעצמו שוחט לי כבש צעיר מאחורי הנשקייה בזמן שהסמג"ד שלו עובד במקביל על האורז המתובל בשביל המילוי. אבל רק כשהגעתי למחנה אמיתי (נוסעים עד מעבר רפיח, מבינים שתכף זה רפיח, נבהלים וחוזרים 200 מטר אחורה), הבנתי שהטבחים בגדוד הסיור הבדואי הם דווקא יהודים. זהו, אין מצב לגלות כאן את המאסטר-שייח הבא.

     

    חצי מטר בתוך חדר האוכל חיכה לי אדיר לוגסי. לפני 17 שנה הגיע לכאן האיש החייכן הזה כטבח בסדיר, וארבע שנים אחר כך כבר קיבל לידיו את האחריות על האכלת הגדוד כולו. הגעתי חמש דקות לפני שהדלתות נפתחו בפני החיילים הרעבים שבחוץ, ולוגסי ניצל את רגעי השקט האחרונים בשביל לערוך לי סיור מודרך בנבכי הבופה של היום. במחלקת הסלטים מצאתי זיתים חריפים בגודל כדורי פינג פונג, סלט ירקות קצוץ יותר קטן מריבועים של מחברת חשבון, תירס מתובל, סלק, לקט חמוצים - כרוב, גמבה, גזר - וחומוס. את תפקיד הפחמימות גילמו תפוחי אדמה בתנור, ספגטי עם רוטב עגבניות, ופירה. כמנה עיקרית הוצעו לבחירה שניצלים דקים בשני גדלים: גדול ויותר גדול.  

     

    עכשיו נכנסו כוחותינו. אלה שלא הגיעו מזיעים מדי מבחוץ ניסו את מרק העדשים הרותח, ואלה שהגיעו צמחונים הלכו על קציצות הירק המטוגנות שהחבר'ה של לוגסי פירגנו להם במקום הטבעול הקבוע. בתור בדיחה, הגם שלא הכי מצחיקה, שאלתי את אחד הטבחים מה יש היום במיוחדים. להפתעתי קיבלתי תשובה רצינית לגמרי: חצילים קלויים על האש עם טחינה מלמעלה. ולא סתם, אפילו טעימים לאללה.


    אם חסר לכם קצת אוכל, תמלאו בעוד (צילום: אייל טואג)

     

    אוחר יותר הסבירו לי שצה"ל נוהג לספק לאחראי המטבח שלו תווי קנייה מיוחדים שאיתם אפשר למלא עגלות בסופרמרקטים אזרחיים. בזכות הצ'ופר הזה מצליח לוגסי לפנק את הלוחמים הבדואים שלו בכמה שיותר תבלינים ומרכיבים שיזכירו להם את האוכל בבית: פלפל שאטה, זעתר, שמן זית, גבינות מיוחדות, כאלה. עם אלה וחומרי הגלם הקבועים הוא מצליח לייצר ארוחות צהריים שנחשבות לטובות ביותר בפיקוד דרום. 

     

    את פרט הטריוויה האחרון סיפקה אור, החיילת שדובר צה"ל סיפח אלי כדי לוודא שאני לא מתמלא רק מהלחם. וכנראה שאור יודעת על מה היא מדברת, כי חוץ מצלחות האליפות הקולינריות שתלויות על הקיר במשרד של לוגסי, גם חלק מהסועדים נראו כמי שמתכוונים לחזור. כאילו, אפילו אם היתה להם ברירה אחרת. היטיב לתאר את זה אחד מקציני הגדוד שישבו בשולחן שלי: הוא טען ש"עם האוכל שיש כאן, גם החיילות שמגיעות רזות כמו מקל מבקשות אחרי חצי שנה שישלחו מישהו מבינוי שיעקור להם את המשקופים, כי הן כבר לא עוברות בדלת". רואה, ברוזה? זה שיר אהבה בדואי. 

     


    מה עוד לשים לכם על האש? (צילום: אייל טואג)

     

    מטר מהבית: הבקו"ם

    כמעט הלכתי מכות עם איזה אפסנאי בפעם האחרונה שהייתי בבקו"ם. זה היה ביום השחרור שלי, והנודניק סירב לחתום לי על הטפסים כי לא החזרתי לו את המנעול ההוא לקיטבג שמקבלים ביום הגיוס. אבל מאז עברו המון מים בירקון וחרטטנים אצל הקב"ן, ו-14 שנה אחר כך התייצבתי שוב במקום שבו המדינה עושה ממך חייל, ואז אתה צועק "לא מתפנה" וזה.

     

    הסיור התחיל במשרד של רס"ב שלומי, האיש שצה"ל הפקיד על צומת קריטי: הוא הראשון שמאכיל את החיילים מאז אמא שלהם. שלומי, שעל הקירות אפשר לראות תמונות שלו מחובק עם חיים כהן וארז קומרובסקי, הסביר שמארוחת הצהריים שאנחנו עומדים לתקוע נהנים המתגייסים בעיצומו של תהליך ההתחיילות, לפעמים כשהם עדיין על אזרחי; בהנחה שאת השמירות העתידיות שלהם הם לא יעשו בטוסקנה, כנראה שכאן הם גם ירשמו את הארוחה הכי טובה בפנקס השירות שלהם.

     

    בהתחלה חשבתי לעצמי שאולי זה לא רעיון גדול לנטוע בקרב המתגייסים את האשליה שבשלוש השנים הקרובות הם יאכלו טוב כמו בבקו"ם - או בצ"הלית עדכנית, מחנה מיטב - אבל אז הסיור עבר מהמשרד של שלומי לחדר האוכל ואני הפסקתי לחשוב והתחלתי לבלוס. היה שם מגוון סלטים (גזר, כרוב לבן, פלפלים קלויים, חצילים ואנטיפסטי, כולם ברמת מסעדה מזרחית טובה); התוספות לעיקריות כללו אורז, קוסקוס, תפוח אדמה בתנור וצ'יפס שלא הייתם מאמינים שיצא מתוך שקית שמוטבע עליה צ'; האופציות הבשריות היו שניצלונים, המבורגרים, נקניקיות, ונתחי פרגית שעדיין נחו על העצם. פאק, היו שם אפילו בגטים וקרואסונים שנאפו במקום והיו טעימים כאילו תל השומר זה בכניסה לשאנז אליזה.


     

    צילמתם? יופי, עכשיו נוציא את מה שהם אוכלים באמת (צילום: אייל טואג)

      

    כל הטררם הנ"ל היה מרשים מאוד, אבל זה היה רק הבקרוב למנה העיקרית הכי טעימה שאכלתי אי פעם בסמיכות כזאת לתמונה ממוסגרת של הרמטכ"ל. הפופייט. בהנחה שהשף העירום אתם לא, פופייט זה בעצם גלילה בתוך בלילה: לוקחים חזה עוף, מפזרים עליו פטריות ושאר ירקות, מורחים חרדל דיז'ון, ומגלגלים כאילו שזה ג'וינט וכאילו שמותר להשתמש בדימויים כאלה כשאתה על מדים. את כל זה טובלים בביצה ובפירורי לחם, מטגנים, ומגישים לחייל שהרגע התגייס ועכשיו תוהה איפה לעזאזל זה שיבטה.

     

    טבח שהצטרף לשולחן שלנו סיפר לי שלפעמים יש בבסיס גם עמדה של רוסטביף שנחתך במקום, נודלס שהוקפצו בתוך ווק, או טוסט נקניק. נשבע לכם, בשלב הזה כבר לא הייתי נופל מהכיסא אם היה מגיע מישהו ומגיש לי את התפריט של היינות. בסוף הגיע רק איזה סומלייה לענייני פטל, והציע לי מיץ או מים בקנקן מפלסטיק אדום.

     

    האמת היא שעם כל הכבוד לאג'נדה הצה"לית באשר ליומם הראשון של המתגייסים, צריך לומר שכל הפסטיבל הזה לא היה מתקיים בלי הנשמה שאנשים כמו רס"ב שלומי יוצקים לתוך הסירים. כאן עובדים בשיטה של להמשיך להכין אוכל לאורך כל ארוחת הצהריים, ולא לייצר מראש ערמות ענק. ככה נמנע הקטע המוכר של החייל שמגיע לאכול רק ב־14:30 ומוצא בקושי כמה המבורגרים מעולפים וספגטי במרקם של איזולירבנד. בתכלס, המינוס היחיד בארוחת הבקו"ם שלי היה שבגלל סוגיות כשרות מפותלות נאלצתי לאכול בכלים חד-פעמיים מפלסטיק. אני אישית עוד זרמתי עם זה, אבל היה לי ממש לא נעים מהפופייט.

     

    מטר מאילת: אוגדה מרחבית 80, עוצבת אדום

    לפני שיצאתי לסיור המרחבי-קולינרי הזה, היתה לי רק בקשה אחת מהבנות של דובר צה"ל שתיאמו את כל הסיפור: שזה ייחשב לי לימי מילואים. כשהן הודיעו לי שזה לא יקרה עברתי לבקשה החלופית שהכנתי מראש: שיבקשו מרס"רי המטבח לא להכין שום דבר יוצא דופן בגלל שאיזה עיתונאי, חתיך אש ככל שיהיה, מגיע לאכול אצלם בבסיס. הרעיון היה לדגום את האוכל שהחיילים אוספים לצלחות באופן יומיומי, לא להיות שופט בתחרות מנת הקרב של השנה. אבל לאוגדה המרחבית "עוצבת אדום", שיושבת איפשהו בהרי אילת, כנראה שהבקשה הזאת לא הגיעה. הגיוני, העורך של המגזין הזה עשה פעם מילואים באזור והיו שולחים אותו בג'יפ להביא את האי־מייל. נשבע לכם שהוא לא ממציא את זה.

     

     

    כבר ברכב שלקח אותי מאילת לבסיס שמעתי מהנהג ש"איזה כיף שבאת היום, החבר'ה מהמטבח עפו על עצמם לגמרי. אחרת בטח עוד פעם היינו אוכלים הערב פתיתים וביצה קשה". רק מה, שתי דקות אחרי שעברנו את הש"ג גיליתי שהנהג ההוא גם טעה וגם צדק: טעה כי החיילים פה אוכלים הרבה יותר טוב מפתיתים ומביצה קשה, וצדק כי החבר'ה מהמטבח באמת עפו על עצמם לגמרי.


    סופלה זה לקינוח, מתחת לפרגולה מול השקיעה (צילום: אייל טואג)

     

    במקום ארוחת ערב רגילה בחדר האוכל, הטבחים של עוצבת אדום פתחו בחוץ כזה בופה שלרגע חשבתי שנפלתי על החתונה של האוגדונר. על ההילולה ניצח דורון, קצין המזון של האוגדה, שמנסה ליישם בבסיס הזה את כל הידע שצבר מהלימודים ב"תדמור" ומהשנה שהעביר בצרפת. בהתחשב באיכות הארוחה, ומנגד באיכות חומרי הגלם הבסיסיים למדי שמעמיד לרשותו הצבא, אפשר לומר שהוא די טוב בזה.

     

    מתחת לפרגולה הגדולה שבחוץ נפרסו על השולחנות מפות חלקות, ועליהן נערמו בנדיבות קערות ענק עם סלטים טריים, לחמים ולחמניות ריחניות, לחם שום, ופלפלים חריפים ענקיים במרינדה שלא הצלחתי לזהות את מרכיביה. בקצה הבופה עמלו שלושה טבחים במקביל על המנגלים הגדולים שמילאו את כל מפרץ אילת וחלקים נרחבים מחצי האי סיני בניחוחות של קבב, המבורגר, הודו ונקניקיות.

     

    אם כבר מדברים על גיאוגרפיה, המיקום של הבסיס הזה הוא יציאה בפני עצמה. ההרים של אילת סוגרים עליו מכל הצדדים ומהווים מעטפת כל כך לא שגרתית שלפעמים אתה מוצא עצמך תוהה אם לא מדובר בתפאורה. דורון סיפר לי שבזמן ארוחות הצהריים מתקרבים יעלים לגדר כדי לקבל קצת שאריות, ושהכי הם אוהבים את המפרום של יום רביעי. סתם, הם תמיד רוצים רק מלפפונים.

      

    מעבר לחיי הבר ולעיקריות, עיקר האקשן בביקור שלי היה ההתקהלות שנוצרה סביב מחלקת המתוקים. היו שם משהו כמו עשרה סוגי קינוחים - לא ממש ספרתי, הייתי עסוק מדי בלנסות להיזכר בסימפטומים הראשונים של סוכרת - שמתוכם דגמתי בקלאוות, גלילי ופל עם קצפת, מוס שוקולד וסופלה. פאקינג סופלה! הכל כמובן פרווה, בדיוק כמו שהרב הראשי לצה"ל אוהב, אבל כולם באדיבות הקונדיטוריה המקומית. וחוץ מזה, סופלה!


    ואם בא לכם, יש גם סלט (צילום: אייל טואג)

     

    כדי להגיע מחדר האוכל למגורי החיילים צריך ללכת בעלייה תלולה למדי. זה אומר שהחבר'ה כאן צריכים להחליט שלוש פעמים ביום אם האוכל של דורון שווה את שברי המאמץ שכרוכים בטיפוס המפרך בחזרה למעלה. מצד שני, כשהאוכל ממש טוב, הדבר האחרון שבא לך לעשות אחרי הארוחה זה להתחיל לצעוד. הימור שלי? אחרי ארוחת הערב שהתקיימה בבסיס עוצבת אדום ב-23 במרץ 2011, רוב החיילים נשארו לישון מתחת לפרגולה הגדולה שמחוץ לחדר האוכל של דורון.

     


     

      

    מטר מחברון: מפג"ד שמשון 92, עתניאל

    אוקיי, תרשו לי להמר שאף פעם לא הייתם בעתניאל. אני אפילו אסתכן ואומר שאף פעם לא הייתם בשמעה, סנסנה או מצפה אשתמוע, שהן שלוש התנחלויות קטנות יותר שרואים מהכביש כשנוסעים משום מה לעתניאל. למעשה, אם הייתם פעם בסביבה הספציפית הזאת, זה כנראה כי אתם נמנים עם 802 התושבים שלפי ויקיפדיה גרים בהתנחלות הזאת, או שאתם משרתים בגדוד שמשון של חטיבת כפיר שיושב ממש בכניסה ליישוב. עכשיו תראו: אם אתם משרתים שם ולא גרים שם, לפחות תתנחמו בזה שתוך פחות משלוש שנים זה ייגמר. בינתיים ניסים מהמטבח ידאג לפחות שהאוכל יהיה סבבה.

      

    שתי דקות אחרי שפגשתי אותו, ועוד לפני שאכלתי איתו, כבר הייתי מבסוט לגמרי מניסים. אין על גישת הנו־בולשיט של האיש הזה: על ההתחלה הוא הבהיר לי שאם הוא והצוות שלו עושים קסמים במטבח, זה בין השאר כי מסביב פרוסה המועצה האזורית הר חברון, מה שמוריד לקליינטים שלו את האופציה להשלים פערים קולינריים בנקודות אזרחיות. כן, מה אתם יודעים, "מול ים" החליטו בסוף לא לפתוח סניף במצפה אשתמוע.

      

    צה"ל הגדיר את מה שעושים חיילי גדוד שמשון בעתניאל כ"רמת פעילות א'", ככה שהחבר'ה האלה אמורים לקבל את המקסימום הקולינרי האפשרי. ומתברר שמקסימום זה די הרבה, כי מסביב לשולחן בחדר האוכל של ניסים, הדבר היחיד שמזכיר צבא זה כלי הפלסטיק וכרזות ה"טבח בכל מהלך" - מעניין למה הם פסלו את "מוי שף" - על הקירות. והאוכל? הוא הכי קרוב לביתי שיכול להיות.


    תעמיסו מה שבא לכם (צילום: אייל טואג)

     

    אל תבינו לא נכון: גם מהמטבח של ניסים יוצאים השניצלים הבלתי נמנעים, והמגשים עם האורז ותפוחי האדמה שמסודרים כמו בבר-מצווה מהאייטיז. אבל סלט החצילים היה מהטובים שאכלתי (וסחבק נוהג לדחוף חצילים בערך לכל מנה שהיא לא פיתה עם שוקולד), וסלט הפלפלים הקלויים כבר גרם לדעתי לכמה חיילים לשקול ברצינות כמה שנים בקבע. העיקריות כללו חוץ מהשניצלים ההם גם פרוסות בקר ברוטב וקישואים ממולאים בבשר טחון; אני מעריך שאפילו סבתא שלי, קישואולוגית דגולה בפני עצמה, היתה עושה להם כבוד. ואת זה אני חייב להזכיר: בנוסף ללחם הפרוס ששום ארוחה צה"לית לא תצליח לדכא אותך עד הסוף בלעדיו, לשולחננו הגיעה גם חלה מתוקה, טרייה ואוורירית שרקח אחד הסגנים של ניסים בקונדיטוריה הגדודית.

     

    תוך כדי בליסה שמעתי מור"ק מטבחים. סיפרו לי למשל שכשהגדוד היה מוצב בנצרים, ארוחת הצהריים כללה לפעמים גם שיפוד שווארמה אמיתי שהסתובב באמצע חדר האוכל. היה גם סיפור על הפעם ההיא שאיזה אמא של חייל התקשרה לבקש את המתכון של הקציצות, וניסים נתן לה. בטח נתן.


    בתיאבון גבר (צילום: אייל טואג)

     

    מטר מהמים: דבורה, פלגה 915, זירת ים סוף

    תראו, בשלב הזה כבר התחלתי לחשוד שהחבר'ה של דובר צה"ל מריצים עלי קטע: בואו ניקח את העיתונאי לחדרי האוכל הכי מדוגמים שלנו, ונגרום לו לחשוב שמדור תזונה בצה"ל לא רואה את רושפלד ממטר. אבל אז פגשתי את סרן איתמר, שלקח אותי לצהריים על סיפונה של דבורה במפרץ אילת, וכל תיאוריות הקונספירציה שלי טבעו משהו כמו קילומטר מהחוף של ים סוף.

     

    כשהוא לא מקיים סיורים לעיתונאים יבשתיים, סרן איתמר הוא המפקד של שישה כלי שיט בגדלים שונים. כשאני פגשתי אותו היתה לו רק ספינה לא הרבה יותר גדולה מאוטובוס, ועליה 12 לוחמים שיוצאים לסיורי בט"ש של 48-72 שעות - ובדרך מצליחים לארגן ארוחות צהריים ראויות למרות שאין להם אפילו טבח. בכלי השיט הגדולים יותר יש מישהו שכל תפקידו לבשל, לפרוס ולטגן; על הדבורה אין מקום לתקנים מיותרים, אז כולם מבשלים בלי הבדל דת, גזע, או יכולת מוכחת להכין פירה בלי גושים. מאוחר יותר סיפרו לי שבהיעדר טבח רשמי, די שכיחה הסיטואציה של לוחם עשוי ללא חת שנתפס כשהוא מרים טלפון לאמא כדי לברר כמה זמן צריך להשרות את הבורגול.

     

    אתם יודעים מה, עזבו טבח: בקושי מטבח יש על הדבורה. מכירים את המטבחונים המיניאטוריים האלה שיש בקצה המטוס, עם המגירות שיוצאות מהתקרה והגומחות הקטנטנות בקיר? אז זה פחות או יותר ככה, פלוס שתי גזיות קטנטנות וכיור בגודל של אייפון, ומינוס דיילות שרק מהבוקר שמעו 400 הערות סקסיסטיות מהנוסעים ומהקברניט. נשבע לכם שמרוב צפיפות, כשפסעתי פנימה סימן איתמר לאחד החיילים לזרוק לים את המצקת והפומפייה.

      

    התיישבנו לאכול על הסיפון. בופה היום כלל רביולי פטריות בקארי (יותר טעים מאיך שזה נשמע, ואת הרביולי אשכרה הכינו על הספינה עם בצק ומערוך וכל הברדק), קציצות בשר ברוטב אדום (עם בצל, פטריות, זיתים ועוד כמה ירקות, כי עד שהגז התפנה החבר'ה כבר חתכו המון ירקות וכואב הלב לזרוק), וחזה עוף בזיתים (כי עד שהתפנתה המחבת מישהו פתח בטעות עוד קופסת זיתים). מהר מאוד גיליתי שלא משנה כמה חם יצא האוכל מהמטבח, לפיות הוא יגיע די קר - גם בגלל הרוחות בלב ים, וגם בגלל המסורת. על סיפון הדבורה לא נותנים אפילו ביס קטן עד שכל הצוות מילא צלחת וכוס, ומצא איזה מצוף או חבל להתיישב עליו. גם הקטע של "תור מי לעשות כלים" עובד אחרת כשאתה על המים. כשמסיימים לאכול זורקים את השאריות לדגים, ואת הכלים המלוכלכים מעבירים שטיפה ראשונית ב"הידרנט", ברז שמתיז מי ים בלחץ חזק. אחר כך, במטבחון, עושים עוד שטיפה במים רגילים כדי להיפטר מהמלח. או לפחות זה מה שאומרים להוא מבלייזר ששאל משהו על סטריליות.

     

    טוב. אז איך האוכל? בואו נגיד ככה, החבר'ה כאן אמנם מומחים בטרור ימי ובהברחות, אבל מול "אהרוני מבשל לחברים" הם כנראה קצת ניקרו. מצד שני, כשאתה יושב לארוחת צהריים עם צוות של חבר'ה טובים באמת, מולך אילת מהצד הטוב שלה ומעליך שמש חורפית מענגת וכמה שחפים סקרנים, האוכל נראה פתאום כמו סתם תירוץ.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כאן אוכלים המתגייסים
    צילום: אייל טואג
    חציל, משרת בקו האש
    צילום: אייל טואג
    מומלצים