שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תעשיית בתי המטבחיים – מולדת הסרט הנע
    הנרי פורד אמר כי את ההשראה לייצור בסרט נע מצא בבית מטבחיים. מפתיע? לא כשלוקחים בחשבון כי אכילת בשר על בסיס יומי מושרשת בתרבות האמריקנית. ואם יש ביקוש, תמיד יהיה מי שיספק סחורה. אכזרי? אנו אפילו לא רוצים לדעת כמה

    הפילוסוף הגרמני ממוצא יהודי תאודור אדורנו, כתב את המשפט הבא: "אושוויץ מוקם מחדש בכל מקום שבו מתבונן מישהו בבית מטבחיים וחושב: אלה רק חיות". בטור הזה נעשה לעצמנו רע. נספר על השגרה בבית מטבחיים בראשית המאה בארצות הברית, נעבור משם לסרט הנע של הנרי פורד ומשם לסרט הנע של אושוויץ; אלה ואלה סרטים נעים של מוות. למי שמתעניין ואין לו קיבה רגישה, אנחנו ממליצים על "כל יום הוא טרבלינקה" של ריצ'רד פאטרסון בהוצאת פרדס.

     

     

    אין כמו חלבונים

    כשהגיעו המהגרים המרכז אירופים והמזרח אירופים לארץ החלומות - ארצות הברית - הם נדהמו בין היתר גם מהרגלי התזונה. בעוד שהם נהגו לאכול עוף ואולי גם בשר פעם בשבוע-שבועיים, משפחה של פועלים אמריקנים אכלה בשר כמעט כל יום.

     

    ואכן, האמריקנים הפכו לאומה של קרניבורים (אוכלי בשר), ובהתאם לכך צמחה תעשייה ענקית של המתת בעלי חיים. התמונה הכפרית-ביתית של בעלת בית שיוצאת החוצה, תופסת תרנגולת, מולקת לה את הראש ומבשלת מרק - השתנתה לגמרי (לא שזה נשמע נחמד לתושבי עיר). הרי מה שנדרש עכשיו הוא ייצור המוני.

     

    ומהו בעצם ייצור המוני של בשר? לא נעים לדעת. אני לא שוכח איך הזדעזעה הבת שלי כשגילתה את מה שניסינו להסתיר ממנה כל זמן שאפשר: ש"עוף" - המאכל הטעים הזה הוא בעצם תרנגולת מתה, וש"בשר", זה ששמים על הספגטי ברוטב הבולונז, הוא בעצם פרה. כן, פרה כמו בציורים המופיעים בספרים שלה.

     

    תעשייה

    בהתחלה היינו פרימיטיביים. הובלנו (האמריקנים, כמובן, אנחנו לא עושים ככה) את החזירים השחוטים אל מקום שבו חותכים אותם ואורזים אותם. אלישה מילס, אבי תעשיית הבשר ההמונית בסינסנטי הפך את זה למשהו גדול.

     

    היו שהביאו את החזיר שלהם לבית המטבחיים, קפצו עליו מאחור, שחטו וישר לפירוק איברים. אחר כך התבגרנו. התהליך לא נעים, אבל נספר עליו בכל זאת. החזירים הוממו בעזרת פטיש מיוחד בעל שני חודים, נשחטו, אחר כך נתלו על אנקולים והועברו, מכנית, לחדר שחיטה. בחדר שחיטה שיספו גרונות ותלו אותם הפוך כדי להיפטר מהנוזלים.

     

    אחר כך, אנחנו ממשיכים במתכון, השרו את הגופות במיכלים מלאי מים רותחים, ומשם לשולחנות להורדת השיער וקרצוף העור. משם, שוב לאנקולים, בהמתנה לפושט הקרביים, שעוקר את האיברים הפנימיים. אחר כך לחדר קירור ומשם להסרת הראש בסכינים. חותכים רגליים, חותכים ירכיים - ולאריזה. לא נעים.


    שלום רגליים, ביי ידיים - היי אריזה. חזירים ממתינים (צילום: רויטרס)

     

    ב-1865 הפך העניין לתעשייה ענקית בשיקגו. קומפלקס של 2,300 מכלאות, שני קילומטר רבועים, יותר מ-5,000 עובדים. קומפלקס מתוכנן. סרט נע מאורגן שעניינו הריגה, טיפול בגופות ועיבודן.

     

    יצרני הבשר, מספר לנו הספר "כל יום הוא טרבלינקה", הרוויחו גם מעסקים נלווים. ליד בתי המטבחיים צצו מפעלים לייצור חומרי דשן, דבק, סבון, שמן וחלב. לא נעים. ב-35 שנה נטבחו בקומפלקס בשיקגו 400 מיליון בעלי חיים.

     

    ההיסטוריון ג'יימס בארט כותב כי בראשית המאה ה-20 משלו בבתי המטבחיים של אמריקה "המראות, הקולות והריחות של מוות בקנה מידה מונומנטלי....שאונה של מכונת המוות ויללותיהן של החיות הגוועות תקפו את האוזן ללא הרף: בעיצומן של הזעקות, מכונות טחנו, גופים הוטחו זה בזה, קופיצים (סוג של סכין) ניפצו עצמות, גרזנים ביקעו בשר". לא נעים.

     

    והנה הולך ומתגבש לו הסרט הנע. קחו עוד דוגמה שלקוחה מ"כל יום הוא טרבלינקה": העובדים מתמחים איש איש בתחומו. כל אחד מתמקד במשימה שלו. הקצב מתרוצץ ומשסף גרונות. עובדים אחרים מגרפים את הדם. איש הראשים מנסר ראשי פרות. אחר כך עוברת הגופה לשמונה פושטי עור. עובד מיוחד עוקר איברים פנימיים, אחר קוץ רגליים, אחר כך שוטפים והלאה.

     

    מן הראשים מפיקים דבק. את העצמות טוחנים לחומרי דישון. אף לא פרודה אחת של חומר אורגני מתבזבזת לריק. לא נעים. ואנחנו ממשיכים. הנרי פורד, יצרן המכוניות, מספר לנו באוטוביוגרפיה שלו, כי מקור ההשראה שלו לרעיון הייצור בסרט נע הוא ביקור שערך בבית מטבחיים בשיקגו. זהו הסרט הנע הראשון שהופעל, הוא כותב בהערכה. ואכן, את מכוניות ה"פורד טי" השחורות שהוא מייעד לכל פועל הוא מרכיב בשיטה שבה פועל בית המטבחיים. כל פועל עושה את תפקידו. החלקים מגיעים כמו הפרות לשחיטה, וכל פועל עושה את שלו.

     

    כאן זה כבר יותר נעים. על גולת הכותרת של הסרט הנע - שיא הניצול של מדע, טכנולוגיה, הנדסת אנוש ותיאוריות פסיכולוגיות שימושיות, אנחנו לא צריכים להרחיב. הסרט הנע הזה התקיים בבירקנאו, באושוויץ ובדומיו. כן, תעשיית מוות. ומה שנטען בספר הקשה הזה שהכל מתחיל בהתייחסות שלנו לחיות. לא נעים.

     

    ד"ר אושי שהם-קראוס הוא סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף - על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים