נפגעתי, ומשהו בתוכי הופך נוקשה, כמו סלע
אחרייך, הרבה אחרייך, נשארו כוויות של רבות אחרות. שריטות, צלקות, חתכים ומקומות שמסרבים להפסיק לדמם גם שנים אחרי שהפגיעה הפסיקה. נהייתי קשוחה כי לא נותרה לי ברירה
הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים
בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
כבר באוטו אהבתי איך שהחזקת את ההגה, את הכתפיים שלך. כשהלכנו שיכורות בחזרה לאוטו, אני זוכרת שציינתי לעצמי שהכי סקסי זה איך שאת מחזיקה את הגוף כשאת הולכת והריח שלך, שמשחק בי עד היום כשאני נזכרת, כאילו היה הריח של כל החלומות שלי. הידיים שלך היו חזקות, ארוכות, ופלומה בלונדינית כמו על הראש שלך על הזרוע.
כשנהגת בחזרה בכבישים הריקים ראיתי את השרירים משתרגים על הזרוע הימנית שלך. שתינו המון ופחדתי שנעשה תאונה. חדר מואר קלוש, וויסקי סקוטי משובח וחיוך מזמין, והעיניים החתוליות האלה. הלב שלי הולם, משהו אחר קורה כאן, לא נולדתי אתמול, זה לא הפעם הראשונה שלי, וההתרגשות הזאת הזויה, גם החולשה בברכיים ממנה. או מהוויסקי. או מהריח הזה שעטף אותך.
רציתי להרגיש שוב את החופש הזה, להיות אשה עד הסוף
שרירים חזקים בידיים וברגליים, אני זוכרת שציינתי לעצמי כשמשכת אותי אלייך. נישקת אותי. הדבר הבא שאני זוכרת זה את המבט שלך כשהיית בתוכי. הכתפיים הרחבות, העיניים הבטוחות, הנוכחות השקטה. בוצ', סיפרו לי שקוראים לזה אחר כך. אבל אז עוד לא ידעתי כלום על הגדרות ומילים כאלה, ולא רציתי לדעת, רק ידעתי שמעולם לא הרגשתי חופשיה כל כך. רק רציתי להרגיש שוב את השקט הזה, החופש הזה, להיות אשה עד הסוף, בלי לפחד לתת את כולי. לדעת בתוכי שאת מבינה מה נתתי, שאת יודעת איך זה, שאת איתי, שלעולם לא תעשי דבר שיפגע בי. לזכותך ייאמר שאת ההבטחה הזו קיימת. מעולם לא פגעת בי, גם כשהתרחקנו מאוד. שמרת עליי מרחוק, או אולי לא, אבל העדפתי תמיד לחשוב כך. הייתי רכה כל כך, פתוחה, לא ממוגנת. עוד לא נפגעתי, עוד לא היו עליי צלקות בכל מקום רך. הבאת איתך רוך, או הבטחה גדולה לרוך, שמעולם לא הפרת. היום כבר אי אפשר לספור את הצלקות.
לא היינו יחד זמן רב, עצרת באמצע והלכת לכיוונים אחרים. היציאה מהארון שלי לא הכי התאימה לך. אבל שתיתי ממך בצמא כל מה שיכולתי מהרגע שהבנתי שאין לי דרך לחזור אחורה. אני לא יכולה לחזור למי שהייתי לפני הלילה איתך, לא יכולה לחזור לבנים ולריח הזיעה והשיער והמבט המרוכז בעצמם. המבט הטורף שלך הפך בי משהו לנצח נצחים. ראיתי אותך עוד כמה פעמים אחרי שנפרדנו. הלכנו לאיבוד במקומות שונים. שמעתי בסוף שנפלת טוב ונכון. ושמחתי מעמקי ליבי, בתהייה מתי יהיה תורך לשמוח בשבילי. לא הייתי רוצה שיהיה אחרת בינינו, לא הייתי רוצה המשך שרק יהרוס את מה שעשית בעבורי.
מתי גידלתי את הקליפה הקשה הזו?
כמה זמן עבר מאז. מתי התקשחתי. מתי הפכתי להיות אותה אחת מהחלומות שלי, והפסקתי לתת לעצמי להתרכך בכלל. מתי שכחתי שאני בכלל לא קשוחה, וזה בדיוק מה שאני אוהבת. מתי גידלתי את הקליפה הקשה הזו, מתי התחלתי להחביא את כל מה שרך מתחת למעטה הנוקשה שהפך לטבע. המכות מבחוץ, ירושלים ומצעדי הגאווה, הפיגוע בברנוער וכל השנאה שראיתי חיזקו אותי דווקא. המכות שחטפתי בפנים, בתוך הקהילה, הן אלה שמקפיאות את דמי.
היום הן מתחלפות מולי ואני שם ולא שם. שיער ארוך, שיער קצר, עיניים בהירות, עיניים כהות. הגוף מוחזק עדין מדי, ולפעמים מתחשק לי לצרוח שמתאימה לי אחת שמחזיקה את עצמה חזק יותר. אחת שאחלום להניח את הראש על הכתף שלה. לפני שלוש שנים אמרתי למישהי שאני מתה להכיר אחת כמוך כזאת. היא צחקה עליי מיד ואמרה שהמשחק של בוצ'-פאם היה כיף בפעם האחרונה בתיכון, וגם אז לא ממש. לכי תסבירי לאחת שזה משחק בשבילה, שרק ככה את משתחררת מכל ההגנות, שרק ככה מרגיש לך בטוח.
הפסיכולוגים קוראים לזה "צריבת תודעה"
המילים האלה. בוצ'. פאם. לא אהבתי אותן מעולם. ומצד שני, הרבה זמן לא יכולתי בלעדיהן. הריח של המילה בוצ' מביא איתו אותך. כתפיים רחבות, הליכה בטוחה, זרועות חזקות והבטחה לרוך. הפסיכולוגים קוראים לזה "צריבת תודעה". זה כנראה נצרב עמוק מדי, כי עובדה שנשים כאלה ממשיכות להמיס אותי, בכל פעם שאני מחליטה להישאר בפריזר, ולא להתאהב יותר לעולמי עולמים. אבל היא בדרך כלל מילה שלא משאירה מקום טבעי למי שאיתי. כמו במילה הנגדית, פאם, שבה לי ולכל מי שאני אין מספיק מקום, בהתחשב בחוסר היכולת שלי להיות חיננית על עקבים או כל השטויות החיצוניות האלה.
הרוך הזה, ההוא שאני מתגעגעת אליו מהזיכרון הרחוק ההוא, הוא המקום בו נפגעתי הכי הרבה. אחרייך, הרבה אחרייך, נשארו כוויות של רבות אחרות. שריטות, צלקות, חתכים ומקומות שמסרבים להפסיק לדמם גם שנים אחרי שהפגיעה הפסיקה. נהייתי קשוחה כי לא נותרה לי ברירה. זה היה או זה או להיות שם בכל פעם שמישהי הרימה עליי יד או קיללה אותי. בכל נשיכה, בכל סימן כחול. בכל פעם שמישהי עשתה בי משהו שלא רציתי. בכל פעם בה מישהי התביישה בי או גרמה לי להרגיש שהיא לא אוהבת אותי. בכל פעם שנזרקתי בצורה לא מכבדת. בכל פעם ששמעתי מסביב על מה אחת מאלו שנתתי לה להכיר אותי ברוך אומרת עליי וכמות השקרים העצומה שכל אחת מהן מפזרת עליי, המילים הרעות שאני לא מצליחה לגרש מהראש.
התקשחתי, ואני לא מצליחה לחזור בחזרה. בכל פעם שאני מנסה, גם אם מצליח לי לשניונת, אני חוזרת לפריזר בשניה הבאה. יושבת בברים, מחפשת את האשה הכי קשוחה שם ומחזירה לה מבט חזק מדי. מתי נהייתי כמוה? מתי שכחתי איך להראות רוך? משהו בתוכי הולך והופך נוקשה, כמו חומת אבנים, כמו סלע. פעם הייתי מים. היום אני מים רק כשאני לבד, רוב הזמן אני קרח. רוב הזמן קר. הרוך, אם עודו קיים, נשאר ממוגן-ירי.
אולי זה תהליך טבעי שצריך לקרות לך כשאת חוטפת מכות בכל פעם שאת רכה. אולי עוד ישוב, הרוך. אני מתגעגעת אליו.
לפנייה לכתב/ת 
