שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הקורבן הישראלי האלים
    חינוך השואה בישראל הוא ללא ספק מהמקיפים בעולם, אבל רבים חיים בתחושה של קורבניוּת אלימה. אולי כדאי ללמוד על אותם מעטים שהצילו יהודים, ולא רק על הקורבנות
    בשבוע שבו ציינה ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראוי להרהר מעט בהנצחת השואה בישראל, במטרותיה ובתוצאותיה. חינוך השואה בישראל הוא ללא ספק בין המקיפים בעולם. להנצחת השואה היו הישגים רבים, ואם המטרה, כפי שהבהיר פעם מנחם בגין, היא לדאוג שהעולם, וכל אחד מאיתנו, "יזכור ולא ישכח", נראה שמטרה זו הושגה.

     

    מקובל לומר בישראל שהשואה מעידה כאלף עדים שעלינו להיות חזקים וחמושים, עם ריבוני במדינה משלו ולא אורחים בלתי רצויים על שולחנם של אחרים. זו כשלעצמה עמדה נכונה מבחינה היסטורית: העם היהודי חייב להגן על עצמו. אך האם זו המסקנה היחידה מהשואה? למרבה הצער, הלקחים האוניברסליים שלה: ההכרח להילחם בגזענות, המצווה לשמור על צלם אנוש גם בשעת לחימה, אותו זיכרון של פשעי העבר שימנע מלבנו להיות גס כלפי סבלם של אחרים - דווקא הוא הולך ונשכח בישראל.


    והשנה: מצעד חיים גם בבית העלמין בחולון (צילום: עופר עמרם)

     

    ככל שישראל מתחזקת ומתחמשת, כך מתחפרים רבים מאזרחיה בתחושה של קורבניוּת אלימה. כל מי שמבקר את ישראל, הופך מיד לאנטישמי. כל אויב, מערפאת, עבור בחמאס, סדאם חוסיין וכלה באחמדינג'אד מתויג מיד כ"היטלר חדש". למרות כל הישגי המדינה, כלכלתה המשגשגת, צבאה החזק, כוחה ועוצמתה, חרדה קיומית בכיינית תוססת בתודעה הישראלית. חרדה זו ניזונה מהשואה, אולם לא מסיקה ממנה את המסקנה הנכונה.

     

    מפחיד לראות כי זכר השואה משמש בישראל, לעתים קרובות מדי, לאו דווקא להסקת לקחים הומאניים, אלא בדיוק להיפך. הנה, למשל, הרב דב ליאור - מחנך וראש ישיבה מקריית-ארבע חברון - אדם הממומן בכספי המסים של כולנו ומגדל על ברכיו דורות של תלמידים, חתום, כממליץ, על ספר רצח העם המכונה "תורת המלך" שבו כתוב כי מותר להרוג תינוק שאינו יהודי בהנחה ש"יגדל להזיק לנו". לדעתו, ברוך גולדשטיין, האדם שרצח בדם קר המוני ערבים במהלך תפילה במערת המכפלה, הוא "קדוש כמו קדושי השואה".

     

    הלקח: להילחם בגזענות

    הציניים בינינו עלולים לחשוב שמא הרב ליאור התבלבל, ושכח כי בכל הנוגע לרצח המוני, קדושי השואה לא היו בצד האוחז בתת המקלע, אלא דווקא בצד הנקצר ממנו. התמהיל המפחיד של תודעה קורבנית שמקורה בשואה ורצחנות גזענית, "תודעת הקורבן האלים", אינו מתבשל בסיר המרק של הרב ליאור לבדו. פגיעה בצעירים ערבים רק בשל שמועות ש"התחילו" עם נערות יהודיות, פסקי ההלכה נגד השכרת דירות לערבים ולפעמים גם לזרים בכלל, מלמדים כי משהו יסודי מאוד פגום בחינוך השואה בישראל.

     

    לרצח 6 מליון מבני עמינו, שנשרפו בכבשני אושוויץ וטרבלינקה יחד עם קורבנות מעמים אחרים, יש גם השלכות לאומיות וביטחוניות. אין זו טעות להסיק שעלינו להיות חזקים כדי שנוכל להגן על עצמנו, אם חלילה נעמוד שנית בסכנה קיומית. אולם, בשימוש בשואה כדי להצדיק גזענות, אפליה ורצח המוני, יש ביזוי חמור של השואה וזכר קורבנותיה.

     

    היותנו קורבנות לפני 70 שנה לא מקנה לנו שום זכות להתנהג באופן בלתי מוסרי. המופת המוסרי שעלינו לחקות אינו זה של הקורבנות, אנשים מן השורה שנרצחו והושמדו רק בשל מוצאם, אלא דווקא זה של המצילים ואלו שהעזו לעמוד בפרץ: האיכרה הפולניה שהסתירה יהודים בעליית הגג תוך כדי סיכון חייה, הכומר הכפרי הצרפתי ששכנע את כל שכניו להסתיר יהודים בביתם, המוסלמי הבוסני שחירף את נפשו למען הצלת יהודים, הקצינים הגרמנים שניסו להתנקש בהיטלר (בין היתר) כדי לעצור את השואה.

     

    אם נדגיש, לצד סבלם של הקורבנות, גם את האומץ של אותם מתי מעט כמודל לחיקוי - אולי נבין שהלקח העיקרי מהשואה הוא הצורך להילחם בגזענות, ובמיוחד כשהיא מקננת בתוכנו. כל עוד ספרים המטיפים להשמדת עם כמו "תורת המלך" עדיין מופצים במדינה ומחבריהם אינם מאחורי סורג ובריח, כנראה שלא למדנו כלום.

     

    הכותב הוא חוקר מלחמת העולם השנייה, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד ומחבר "ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים