הציונות האמיתית היא לא לרמות צרכנים
בעבר נקבע מעמדך בחברה לפי מידת פועלך ותרומתך, היום, לפי מושגים חומריים. וכשהרכושנות היא הערך המנחה, מה הפלא שרומסים פה צרכנים? קשה לחגוג עצמאות כשהערכים השולטים פה הם ניכור, ניצול וחוסר התחשבות
מה המשותף לצרכן שהתייבש על הקו בהמתנה לנציג שירות, לצרכנית שקנתה שעון פגום וסרבו להחזיר לה את כספה, או לילד שמצא עצמו מחוייב בחשבון הסלולר על מאות שקלים של שירותי תוכן שלא הזמין?
כשאני עובר על עשרות אלפי התלונות המגיעות בשנה למועצה לצרכנות, צפה ועולה שאלה בלתי נמנעת, פשוטה אך נוקבת: למה? מה גורם לכל כך הרבה אנשים ועסקים לפגוע בצרכנים, לרמוס את כבודם או לגזול את המגיע להם על-פי דין?
שאלה זו מעיבה גם על תחושת העצמאות שלי: אני מרגיש משועבד למציאות התנהגותית – ערכית שאין מה להתגאות בה; מציאות הנשלטת ומוכתבת ע"י ערכים של ניכור, ניצול וחוסר התחשבות. גישת "הדווקא" הצברית שהיה בה מן החוצפה החיובית שבקריאת תיגר על הגורל ומחכמת ההישרדות היהודית, התחלפה בתרבות ה"לא פראייר", וב"שיטת מצליח".
הכלל הבסיסי בחברה אנושית בריאה - "אחד למען כולם, כולם למען אחד" - פינה מקומו לכלל אחר - אינדיוידואליסטי ואנוכי: אחד למען עצמו, כולם למען עצמם. יש תחושה של אובדן דרך, או יותר נכון שאיבדנו משהו בדרך.
רבים מתווכחים בניסיון להגדיר את אותו הדבר שאבד לנו; אולי יום העצמאות הוא דווקא היום המתאים לבצע את האבחנה המתאימה, כי הדבר שאותו איבדנו הוא למעשה תמצית עצמאותנו: היכולת להגדיר את עצמנו ואת חיינו מבלי לפגוע ומבלי להיפגע מאחרים.
רמוס והתנכר - בשם התחרות
יש מכנה משותף לכל הפגיעות המעיבות על חיינו היומיומיים, אותן הזוטות לכאורה בתחום הצרכנות וההתנהגות החברתית, שדומה כי מעצבנות אותנו ומעצבות הרבה יותר מכפי שחושבים גם את מצב הרוח הלאומי: נסיונם של אנשים או גופים לקבל יתרונות או רווחים על חשבוננו ותוך התעלמות מזכויותינו החוקיות, ובעיקר מזכותנו לחופש התנהגות שווה ומזכותנו להגינות.כלל ההתחשבות הבסיסי "חיה ותן לחיות" הפך להיות "רמוס והתנכר כי אתה שווה יותר".
ביום העצמאות ראוי להעלות על נס את הערכים שהיו ביסוד ההישג ההסטורי האדיר של עם ישראל, ששב לארצו והקים מחדש את מדינתו אחרי אלפיים שנות גולה. פעם נקבע מעמדך בחברה לפי מידת פועלך ותרומתך להגשמת הרעיון הציוני.
היום נקבע מעמדך לפי הצלחתך האישית ונמדד במושגים חומריים: היכן אתה גר? כמה אתה מרוויח? כמה מכוניות יש לך? כמה פעמים בשנה אתה נוסע לחוץ-לארץ? כאשר הרכושנות היא הערך המנחה, בבחינת מורה דור, מתנהלת תחרות פרועה בין אזרחי המדינה, תוך הפעלת מרפקים, רמיסה והתנכרות, שהרי הצלחתו של אחד מסכנת את מעמדו של האחר.
לעומת "הזמנים ההם" שבהם התלכדו מאמצי הפרט למאמץ כללי שהביא להשגת המטרה, הרי המאמצים היום הינם נוגדים, מתנגשים ומביאים להתפוררות המטרה שהושגה – להרס הרעיון הציוני. עלינו להבין שהתנהגות אזרחית או אנושית גרועה, אינה רק התנהגות לא נאותה לפי אמות מידה מוסריות; זוהי התנהגות אנטי ציונית! כי מקום שבו אדם לאדם זאב, לא יכול להתקיים הפסוק: אדם לאדם – עם.
הפיתרון טמון בחינוך
המאבק על עצמאותנו המדינית הסתיים בהקמת המדינה ב-ה' באייר תש"ח (אם כי את מלחמת העצמאות טרם סיימנו עם חלק מהעולם הערבי). המאבק על עצמאותנו האנושית והחברתית עדיין נמשך ומתנהל בכל מקום בארץ מידי יום ביומו.אויביו הם חוסר ההתחשבות, התאוותנות והחמדנות. אויבים אלה הם הביצה הערכית המהווה מקור ליתושים ולעקיצות המציקים לכולנו.
ראשית הציונות בארץ-ישראל התאפיינה כזכור במאמץ ייבוש הביצות; גם את הביצה הזאת חייבים לייבש. האחראים לעשות זאת בטווח הקצר הם המנהיגים, מערכת האכיפה והתקשורת. הבעיה היא שחלקם כבר נעקצו ונגועים אף הם באותם החוליים בהם הם אמורים להילחם.
האחראית לחולל את השינוי בטווח הארוך היא מערכת החינוך, שתפקידה לעצב כאן תשתית ערכית ראויה לאומה הישראלית. ביום העצמאות ראוי איפוא שנזכור כי עוד לא נס ליחה של משימת ייבוש הביצות, ויש להמשיך בה היום במטרה לכונן מחדש את דמותנו הערכית, שהיא היסוד לעצמאותנו החברתית, עצמאותנו האמיתית.
הכותב הינו מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות
לפנייה לכתב/ת 
