שתף קטע נבחר

מתי נהיה עצמאים מאפליה ומגזענות?

מדי יום אני נתקל בסיפורים של עולי אתיופיה החיים בחברה מנוכרת וגזענית. כמה בעלי מועדונים מפלים אפשר לתבוע?

לא נולדתי בארץ. אני ממוצא אתיופי. אי אפשר לפספס את זה, ושום כור היתוך או תהליך סוציאליזציה לא יטשטשו את גון עורי. קשה לומר שאני סובל מאפליה או מגזענות, אבל אני לא דוגמה טובה. עליתי לארץ בגיל 11. אמי נפטרה בסודן, במסע רווי הייסורים והקורבנות לארץ ישראל. אבי נפטר משברון לב פחות משנה לאחר מכן. טיפלתי כמעט לבדי בשתי אחיותיי הקטנות. בקיצור - כל התנאים הדרושים כדי לגדול לתוך מעגל של מצוקה ובערות. אבל היתה לי נקודת פתיחה שונה: בהגיעי לגיל תיכון, קיבל אותי לשורותיו התיכון האזורי בקיבוץ שדה אליהו, שבו לומדים נערים מאשכול הקיבוצים הדתיים בעמק בית שאן. המפגש עם חברה סובלנית, איכותית, ערכית ומעצימה בנה את בטחוני העצמי ואת אישיותי.

 

מכאן המסלול היה טבעי: שירות צבאי עד דרגת רס"ן, כמפקד פלוגה ביחידה קרבית. לימודי משפטים. התמחות בפרקליטות. אני בעל משפחה, בן הארץ הזאת כמו כל צבר אחר. בהיתקלויות ירו עלי המחבלים כמו על חבריי, וכמותם ספגתי כדורים בגופי. יום הזיכרון היה לא סתם מועד רשמי וערטילאי עבורי. הוא היה יום שבו בכיתי על חייליי שנהרגו לידי.

 

אני מרגיש חלק מהחברה הישראלית בלי צורך להתגונן או להסביר, ואני מודע היטב לכל זכויותיי. אם מישהו יזרוק לעברי איזו הערה גזענית, הוא יחטוף את התביעה של החיים שלו.

 

אך האם זה מצבו של יוצא אתיופיה הממוצע? של עובדת הקבלן? של הנער שיוצא לבלות במועדון בתל-אביב? של העולה המבוגר שחי בגטו העולים בשכונת קרית משה ברחובות (ש-70 אחוזים מתושביה יוצאי אתיופיה) או של הילד בן ה-10 שלומד בבית הספר "נר עציון" בפתח תקווה (שבו רק תלמיד אחד בכל בית הספר אינו יוצא אתיופיה)?

 

כמה אפשר לתבוע?

כעורך דין במחלקה המשפטית של עמותת "טבקה - משפט וצדק ליוצאי אתיופיה" אני נתקל בסיפוריהם מדי יום. עולה מהם שגרה של חיים בחברה מנוכרת, אדישה, מתנשאת. התיאורים של גילויי הגזענות והאפליה - גם המוסדית - מעציבים.

 

לא כל דבר ניתן לפתור באמצעות תביעה לבית משפט. כמה בעלי מועדונים מפלים אפשר לתבוע? כמה מעבידים המנצלים את תמימותה של עובדת הקבלן המבוגרת כדי לחמוק מתשלום שכרה, נוכל לגרור לבית המשפט? ועד כמה באמת אפשר, באמצעים משפטיים, למגר השקפות גזעניות? לחנך חברה לסובלנות? וכל זאת - כאשר טרם השכלנו לעגן בחוק יסוד את הזכות הבסיסית ביותר בחברה דמוקרטית תקינה - השוויון.

 

אחרי 63 שנים, אנחנו חברה שוויונית וסובלנית, עיוורת צבעים, פתוחה לאחר, וסולדת מכל גילוי של גזענות ואפליה. כל אחד יכול לחוש בזה, בתנאי שהוא גבר, יהודי, סטרייט, ממוצא אשכנזי, שנולד בארץ. אם הוא לא - הסיפור קצת שונה.

 

הדרך ארוכה ומפותלת, כמאמר השיר. תהליכים חברתיים אורכים זמן, אבל לפחות ניתן להשפיע על התנהלות הממסד. רבות דובר על החזרה של המדינה על כל טעויות הקליטה של שנות ה-50 וה-60. מה שנותר לנו לוודא זה שלפחות בעתיד הדברים ייראו מעט אחרת. שתוכנית החומש לקליטת יוצאי אתיופיה, שאישרה הממשלה, לא תתמסמס בין גלגלי הביורקטיה, כפי שקורה לה עכשיו. שבסיומה, בשנת 2013, יוכלו הרבה יותר יוצאי אתיופיה להיות גאים במדינה שלהם, ולחגוג את ימי העצמאות הבאים בלי תחושות מרירות, אלא מתוך תחושת שייכות. כמו שאני חגגתי אתמול.

 

עו"ד אריאל אזלה עובד במחלקה המשפטית של עמותת טבקה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הדרך עוד ארוכה. אריאל אזלה
מומלצים