לא מתגעגע ל"חופש" שהיה לי בחיי הרווקות
לא כל כך דחוף לי להיות בלי הילדון שלנו, ובעצם אני לא כל כך בטוח שאני רוצה לחיות מחדש את ימי הספריי והפטישים. מה שנקרא - היה טוב וטוב שהיה
כשישבנו לאכול צהריים מספר רגעים אחרי שאדם הלך, אמרתי לליאור: "עכשו אנחנו לבד הא..."
"כן. אז מה עושים?" היא שאלה.
אני: "דברים של צעירים מגניבים... לא?"
ליאור: "אז הולכים לישון קצת".
אני: "טוב, יאללה".
ליאור עדיין ישנה, אבל אני התהפכתי מצד לצד במיטה. בסוף התייאשתי מלנסות להירדם וקמתי לכתוב. בזמן שהתהפכתי חשבתי על זה שלא כל כך דחוף לי להיות בלי הילדון שלנו, ושבעצם אני לא כל כך בטוח שאני רוצה לחיות מחדש את ימי הספריי והפטישים. מה שנקרא - היה טוב וטוב שהיה.
שאלתי את ליאור, תוך כדי שהיא מתחילה להתעפץ, "את מתה לאיזה המבורגר שמנוני, הא?" (בטון ציני) והיא ענתה: "בטח!" (באותו טון).
חשבתי לעצמי שאני לא ממש רואה אותנו נשארים שם עד איזה ארבע בבוקר. אם נשרוד שם עד אחת זה יהיה הישג מכובד בהחלט. ושאלתי את עצמי מאיפה בא הצורך הזה לחיות את העבר. הרי אי אפשר לומר שההווה לא טוב, לפחות מבחינתי ההווה סבבה בהחלט. בכלל, עד כה אני מרגיש שהחיים במגמת שיפור כל הזמן, מעניין כמה זמן זה יחזיק?
הפכתי לקלישאה של הורה
טוב לי בתור אבא, אני לא מתגעגע ל"חופש" שהיה בחיי הרווקות או לריגוש בתקופת הדייטים. זו היתה תקופה טובה, אבל גם בתקופה הזו יש דברים שממלאים אותי. מצחיק איך רק להסתכל על אדם ממלא אותי בשמחה ואושר. הפכתי לקלישאה של הורה. כן, כן יש לי את הילד הכי יפה והכי חכם בעולם.
והנה, עכשיו הוא בתל-אביב אצל סבתא, ומוזר לי לא לשמוע אותו מצייץ בחדר השני. איזה שקט משונה שורר בבית, מועצם על ידי אווירת יום הזיכרון והשירים השקטים ברדיו. פתאום אני יושב לי כמו פעם וכותב בלי הפרעה. מזמן לא היה לי רגע בלי לו"ז בלי איזה משהו שצריך לעשות – להחליף, להאכיל, להרים על הידיים, ללכת לעבודה. והאמת שאני ממש בסדר עם זה. דווקא השקט הזה פתאום מוזר לי.
מותר להתרפק קצת, ליהנות ממעט נוסטלגיה. וכשהטקסים והשקט המהורהר של יום הזיכרון התחלפו בשמחת העצמאות, ליאור ואני יוצאים אל העיר.
זה לא יהיה כמו פעם, אבל כל עוד טוב לנו עם מי שאנחנו עכשיו – זה בסדר מבחינתנו.
לפנייה לכתב/ת 
