שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עם הבעל החדש של גרושתי, במגרש כדורגל

    לצד הבן שלי, איתי, יושב בעלה הנוכחי של האקסית יחד עם בנו, בן גילו של איתי, שניהם אוהדי מכבי חיפה, שיזמו את ההליכה למשחק. לילדים זה נראה אולי טבעי שהולכים יחד, לי זה היה קצת מוזר, אבל הבעל החדש של גרושתי באמת מתייחס לבן שלי באהבה, ועל זה אני כמובן מעריך אותו מאוד

    חצי גמר גביע המדינה בכדורגל. הבן שלי, איתי, עומד ביציע וצועק "הפועל זונה, הפועל זונה, הפועל מוצצת" לצד שירי "אבי לוזון מת" או "אבי נמני...". אז נכון, איתי שלי בן שמונה וחצי, אין לו מושג מי זה "אבי נמני" או "אבי לוזון" ובטח לא מה זה "זונה" או "מוצצת", אבל עדיין זה מעורר מחשבות.

     

    הצטרפו לפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים

    בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ערוץ יחסים

     

    מחשבה ראשונה שלי, מה עשיתי לילד? איך הסכמתי לקחת אותו, את הילד המקסים, המחונן והקצת חנון הזה לשבת ביציע של מכבי חיפה, קבוצת הכדורגל שאנחנו אוהבים, יחד עם ארגון "הקופים הירוקים"? מיד אני מרגיע את עצמי, חיוך של חוסר אמונה, או אולי ניסיון לשכנע את עצמי שזה מצחיק, על פניי. אבל לא נורא, יום בשנה מותר.

     

    מחשבה שנייה, מזל שגרושתי לא רואה עכשיו את הילד. אבל אז אני נזכר שלצד איתי בני יושב בעלה הנוכחי של האקסית יחד עם בנו, בן גילו של איתי - שניהם אוהדי מכבי חיפה, שיזמו את ההליכה למשחק. לילדים זה נראה אולי טבעי שהולכים יחד, לי, אולי כי זאת פעם ראשונה שאני יוצא לבילוי עם הבעל החדש. כשבני סיפר לי על ההזמנה זה היה קצת מוזר, אבל הבעל החדש של גרושתי באמת מתייחס לבן שלי באהבה, ועל זה אני כמובן מעריך אותו מאוד.

     

    בדרך לאוטו איתי בהיי, כולו אושר, ממשיך לשיר "הפועל זונה...", בכל זאת ניצחון גדול על מכבי נתניה ועלייה לגמר, וזה מה שהוא למד שהחברה במגרש שרים, בלי קשר לכך שהפועל בכלל שיחקו במשחק הראשון וגם ניצחו.

     

    פתאום אני רואה מבוגר בגילי, נראה לי אוהד הפועל, מסתכל עליו בפליאה. אני רואה את המבט ומסביר לו בחיוך נבוך, מאוד נבוך, שאיתי לא באמת מבין את משמעות המילים. בלב אני מרגיע את עצמי, את זה אני יודע בוודאות, פעם, בבית, שאלתי אותו כאשר הוא אמר "זונה" באמצע משחק במחשב. כן, למד בבית הספר כנראה.

     

    מובן שהקהל של חיפה שר גם הרבה שירי עידוד לקבוצה עצמה ואני, שהעניין שלי בכדורגל בישראל מזמן לא מרכזי בחיי, מוצא את עצמי מצטרף לשירה, מנופף בדגל שחילקו לנו האוהדים, אולי בכך לנסות ולהסביר לאיתי, לצד הסבר מילולי בנסיעה למגרש עצמו, שזאת הדרך שאני יותר אוהב לעודד את הקבוצה שלי.

     

    טוב, כשהבקענו גול, והיו שלושה כאלו לשמחתנו, גם אני שמחתי מאוד, אין כמו הרגשת האצטדיון, שמחת הגול לקבוצתך האהובה או הרגשת הניצחון, בעיקר בכדורגל. אם זה בא יחד עם חיבוק של גול לקבוצה שלך, מהילד שלך, כאשר העינים של איתי בורקות בצורה מקסימה, אין הרגשה טובה מזו כאב לבנו.

     

    אז בני עבר חוויה שאני מאמין שהוא לא ישכח כל חייו, בדיוק כמו החצי גמר שאני זוכר שאבי לקח אותי אליו בילדותי, ואולי זאת הסיבה העיקרית שהלכנו, אבל האם זה היה שווה את זה?

     

    היו שני משחקים, לא נראה לי שמישהו בכלל טרח לנקות את השירותים, רמת הלכלוך היתה מדהימה, וכל המשחק עמדנו כי ה"קופים הירוקים" לא ישבו לרגע, וזה אחלה, כי זה הכיף שלהם. אבל משום מה שמו אותם הפעם ביציע המערבי של ה"מתורבתים" או ה"זקנים", והחליטו שהמקומות לא יהיו מסומנים. מי יושב שם בהתאחדות ואיך הוא חושב על דברים כאלו?

     

    כשאני חושב על זה, יום אחרי שהאדרנלין כבר לא קיים יותר, נראה לי שהיה שווה. מאוד שווה. נכון, איתי קם עייף בבוקר וצחקנו שאולי הוא יירדם בכיתה וביקשתי ממנו לא לצעוק כשהוא מתעורר "מכבי חיפה מלחמה", אבל בשורה התחתונה זאת היתה חוויה, היה שמח, היה כדורגל טוב, והכי חשוב - ניצחנו.

     

    אני מאמין שאני ואמו של איתי, למרות שזה נעשה פיזית בשני בתים שונים, מחנכים את איתי כראוי. אבל לא ניתן, בשלב אבולוציוני זה של משחקי כדורגל בארץ, להימנע מהכרת מציאות קצת אחרת.

     

    >>> מאמרים וטורים על גרושים, גרושות וגירושין 

     

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלי אלגרט
    מובן שהקהל של חיפה שר גם הרבה שירי עידוד
    צילום: אלי אלגרט
    גיא רוה
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים