להישאר עצמאית בתוך זוגיות ושלושה ילדים
נשים מגדירות את הפמיניזם שלהן בפרויקט אינטרנטי מיוחד ביוזמת אביבה משמרי: כן לפרום את שרוכי המחוך, לא לנסות להכניס לתוכו את הגברים ולחנוק אותם בעזרתו. כן להפיק את מלוא הכיף מההבדלים בין המינים. אחוות נשים
בואו נהיה לרגע טריוויאליים ונסביר את המשפט הפותח. נניח שמחפשים שרירן לעבודת סבלות מסוימת. בידיעה שממוצע השרירניות של גברים גבוה באופן משמעותי מהממוצע הנשי, האם יש טעם לפתוח את האופציה הזאת בפני נשים? אני מזהיר – זאת שאלה מכשילה.
לכאורה, אין לנשים מה לחפש בעבודה כזאת. בפועל, ייתכן שיש נשים שרירניות שמתאימות לתפקיד, למרות הממוצע הנשי הנמוך. סגירת האופציה בפני כל הנשים היא אפליה לרעתן של הנשים המתאימות.
אני כותב את הדברים ומשתגע מעצמי. למה צריך להסביר עניין כל כך מובן מאליו? מתברר שיש רבים שעדיין לא מבינים. פמיניזם כזה הוא מילת גנאי בשבילם. אז בואו נראה מהו פמיניזם כפי שעולה, לפחות בחלקו, מהפרויקט של משמרי.
"לא נכנעת לתכתיבים של מה זה להיות אשה"
פמיניזם הוא קודם כל מאבק נגד דעות קדומות. "הנשיות שלי", כותבת איילת עוז, "ממקמת אותי בתור מבנה חברתי קיים, עם ציפיות מוקדמות והנחות-מוצא". הפמיניזם שלה הוא להתעמת איתן.
גילי בר-הלל סמו היא פמיניסטית כי היא לא נכנעת "לתכתיבים של מה זה להיות אשה". היא כזאת, לדבריה, "כי כשאני נתקלת באפליה נגד נשים... אני כועסת... כי אני לא מבינה למה עובדת היותי אשה צריכה לקבוע באיזה מקצוע אעבוד וכמה ארוויח בו, ואם אגדל ילדים או לא... ומה אני צריכה או לא צריכה לאהוב...
פמיניזם הוא חלק ממאבק כולל ועקרוני על ערך השוויון ונגד דעות מפלות. "אני מאמינה בשוויון", כותבת אסתי סגל, "בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, בין סטרייטים להומואים, בין יהודים לערבים, בין עשירים לעניים... ואני נמצאת בחזית כל המאבקים החברתיים האפשריים. גם במה שנקרא המאבק הפמיניסטי. אבל לא רק, ולא במקום הראשון, ולא קודם כל, ולא על חשבון מאבקים אחרים, וגם לא במקומם".
אמזונה שוצפת או דיאלוג לא כעסני
תנועות חברתיות מתלבטות מאז ומתמיד בין מאבק כעסני, אלים באופיו, לבין מאבק המבוסס על דיאלוג. כך גם התנועה הפמיניסטית.
דפנה לוי מאפיינת את המאבק הפמיניסטי שלה על פי הסופרת והעיתונאית רבקה ווסט, שאמרה "שאנשים מכנים אותה 'פמיניסטית' בכל פעם שהיא נוקטת בעמדה שמבדילה אותה מסמרטוט ריצפה או מזונה". היא מסבירה את השימוש במילים קיצוניות בכך שגילתה שכל ניסיון שלה "לדבר על פמיניזם נגמר בהצהרות פומפוזיות מדי או סרקסטיות מדי או מיליטנטיות".
אביבה משמרי, לעומת זאת, היתה שמחה שהמאבק הפמיניסטי יעבור מ"הלך הרוח של האמזונה השוצפת, לדיאלוג בין-אישי פתוח ולא כעסני מול גברים". ברוח זו כותבת גם יפעת שחם: "לקיים שיח פמיניסטי לא מתלהם; כן לפרום את שרוכי המחוך; לא לנסות להכניס לתוכו את הגברים ולחנוק אותם בעזרתו".
ניתן לחבר לכך את המחלוקת בתוך הפמיניזם לגבי הנושא של עבירות מין. נטליה ויזלטיר טוענת ש"הקישור של הפמיניזם הלוחמני עם התייחסות משפטית ואנושית הוגנת לאשה שנפגעה מהטרדה מינית, הוא עירוב תחומים מניפולטיבי מסוכן. לפשעים יש להתייחס כפשעים, בצורה המעוגנת בחוק. עצם המחשבה שההגנה הראויה לאשה במובן זה היא עניין פמיניסטי היא מטרידה ומעליבה".
אני מצרף לכך, במידה מסוימת של חשש, גם את הנושא הבא. אחד המאפיינים הבולטים של תנועות חברתיות היא שאלת המחויבות. עד כמה בני ובנות אותה צרה חייבים להצטרף אל המאבק. גל אוחובסקי עורר כלפיו כעס גדול כאשר יצא נגד ידוענים הומואים שנשארים בארון. שאלה דומה מלווה גם את המאבק הפמיניסטי, כפי שייתכן שמשתמע מדבריה של יודית שחר - להיות פמיניסטית מבחינתה, זה, בין היתר, להיות חלק מאחוות נשים. היא "מצפה מנשים אחרות להיות חלק מהאחווה הזאת".
צורך אישי לשינוי עצמי
לצד הפעילות הציבורית שמטרתה לחולל שינויים חברתיים, הפמיניזם נתפש גם כצורך אישי, של הפמיניסטיות עצמן, לשינוי עצמי.
הפמיניזם של מירי שחם הוא להביט בעצמה ובנשים אחרות ולהשתדל ככל יכולתה "לרכך את המבט עד כמה שזה אפשרי, ולהתנתק מהמבט האומד, הביקורתי, הגברי, המצמית... שהמדיה הטביעה בנו, בכדי לייצר דרכו מנגנון דיכוי פנימי והרסני".
מנגנון דיכוי פנימי? (צילום: Shutterstock)
הפמיניזם של ימימה עברון נתפש אצלה כ"ידיעה שבכל זמן נתון, בכל מקום, מול כל אדם, אני יכולה לעמוד על שלי ולדעת שלא יקרה לי כלום". כך כותבת גם קרן צוריאל, שמבקשת "להיות מסוגלת לעמוד בזכות עצמי, לא תלויה באף אחד. חופשייה", לחיות את עצמאותה הנפרדת "גם בתוך זוגיות ושלושה ילדים".
הפמיניזם של אריאלה רביב הוא להבהיר לילדה הקטנה שלה "שגם היא יכולה, שהיא לא פחות, שאסור לה לגרום לאף אחד להרגיש שיש משהו שסגור בפניה רק כי היא ילדה, שבעתיד תהיה אשה".
שוויון עושים בין אנשים שונים
אני משאיר את דברי הסיכום למי שדעותיה דומות לדעות שאני עצמי מביע במאמרים שלי - שוויון עושים בין אנשים שונים.
"למה הייחוד שלי כאשה צריך להפריע לי?", שואלת נטליה ויזלטיר. "תנו להיות כפי שאנו... אל תפחדו למצוא את ההבדלים... ולהפיק את מלוא הכיף והעוצמה מההבדלים בין המינים... הלחץ הסמוי להיות כמו גבר לגמרי מלחיץ... כנראה יש משהו בקלישאת הגול העצמי של הפמיניזם, במלחמתנו לשנות את האחרים... סירסנו את אלה שמולנו... נשארנו בלי הקוטביות שנותנת את הכיף שבלהיות אשה".
- אבינועם בן זאב הוא פילוסוף, מרצה וסופר. ניתן לשלוח אליו דילמות
בנושא רגשות ויחסים, ואולי הוא יבחר להתפלסף עליהן כאן.
