אביב מתעורר
להקת הבלט הישראלי פתחה את פסטיבל האביב בראשון לציון עם ערב יצירות סוחף ורצוף שיאים, שננעל בשתי בכורות ישראליות ליצירות של איציק גלילי
להקת הבלט הישראלי הציגה אמש (ג') בפסטיבל האביב בהיכל התרבות בראשון לציון ערב שהוא טור דה פורס בזכות שילוב יוצא דופן של תוכנית מבריקה ועבודות כוריאוגרפיות שמציגות את רקדני הלהקה במיטבם. הערב נפתח בגרסה חדשה ליצירתה של ברטה ימפולסקי, "הרמוניום", עבודה פיוטית ומעודנת מסוף שנות ה-80, שאת ההשראה לה מצאה בציור של סלבדור דאלי. כמו בציור "הגשר השבור והחלום", כך גם על הבמה מונח גשר שקצותיו מקוטעים והוא אינו מוביל לשום מקום. כמו בציור של דאלי, מטופפות דמויות חלומיות לבושות לבן, זוגות-זוגות, לצלילי מוזיקת המקהלה הכנסייתית משהו שיצר ג'ון אדמס.
כמו רבות מיצירותיה של ימפולסקי, גם "הרמוניום" נוגעת בזוגיות. הגרסה החדשה ליצירה מציגה זוגיות אידילית, מיסטית, נשגבת. זוהי יצירה מהורהרת, אסתטית מאוד עם דגש על קומפוזיציה מושלמת. עבודת האנסמבל מצליחה להגיע לאחידות נדירה במחוזותינו והמבנה שמשלב מגוון רחב של טכניקות, בין אם בעבודת הרצפה, בדואטים או בפרקים המוקדשים לנעלי האצבע, מאפשר לרקדנים לחשוף איכויות שונות. כיוון שמדובר בבמה לבנה, נקייה ויפהפייה שעיצב התפאורן האגדי המנוח משה שטרנפלד, מצער שאת מסגרת הבמה משני צדדיה חסמו רמקולי ענק שחורים שאפילו לא היטיבו עם איכות הסאונד באולם. למרות זאת, מדובר בפתיח נפלא לערב רצוף שיאים שרק הלך והשתבח.
"הרמוניום". הצצה לזוגיות מיסטית
אחרי הפסקה קצרה שחילקה את הערב לשניים, בוצעו ברצף שתי יצירות של הכוריאוגרף הישראלי איציק גלילי, שמתארח לראשונה בבלט הישראלי. שיתוף הפעולה בין גלילי לבין רקדני הבלט הישראלי מעלה את רף הציפיות מהלהקה, שהוכיחה מעל לכל ספק את היכולות הטמונות בה. חלקו השני של הערב נפתח בדואט "כשתראו את אלוהים אמרו לו", עבודה שעלתה לראשונה בהולנד ב-1994 ובוצעה אמש לראשונה בישראל על ידי הרקדנים טליה פז ועידו תדמור.
פז ותדמור, שניים מהרקדנים המובילים בארץ, מבצעים להפליא את הכוריאוגרפיה שמגיבה לטקסט מסומפל שמקריא העיתונאי האמריקני היהודי איזדור פיינשטיין סטון, ומשולב במוזיקה של ההרכב כרונוס קווארטט. זהו שיח-חרשים בתנועה. שיח שמציג את הבדידות המטרפת של אלה המתחפרים בהתבדלותם ומסרבים להכיר בשונות כערך. העבודה, שמתחילה בעולמות נפרדים של אינדיבידואלים הלכודים כל אחד במעגל האור שלו, מסתכמת בשאלה הבלתי נמנעת: האם זה הכרחי? מעגל בלתי פוסק של רפטיציות תנועתיות, מפריד בין שני הגופים שנעים על הבמה אך גם מחבר ביניהם.
גלילי מייצר שני מונולוגים ששואפים להתחבר לדיאלוג והתוצאה מטלטלת. הביצוע של פז ותדמור והמטען התנועתי השונה כל כך שכל אחד מהם מביא לבמה מדגיש במידה מסוימת את קווי המתאר של העבודה. מעבר ליכולות הטכניות שלהם, מביאים הרקדנים לבמה גם איכויות דרמטיות לא מבוטלות, שהיצירה הזו דורשת.
אחרי 20 שנה
קשה להסביר את מידת הרלוונטיות של העבודה הזו, שנוצרה לפני כמעט 20 שנה, לחיינו במקום ובזמן הזה. זוהי יצירה שנונה, שמתבוננת בתכתיבים חברתיים אגרסיביים שדורשים מהשונה באשר הוא ליישר קו. זוהי עבודה שמתרחקת מאזורי הנוחות של המבצעים והקהל ומנהלת דיאלוג מדויק בין כל האלמנטים שמרכיבים אותה - תנועה, מוזיקה, חלל ותאורה. חבל שלקח כל כך הרבה זמן להציג אותה בישראל, אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם.
"Ekarizato". סינכרוניזציה מופתית (צילום: בן קלמר)
את אותו המשפט בדיוק אפשר לומר גם על העבודה אשר נעלה את הערב. "Ekarizato", שנוצרה במקור ב-2004 ללהקת בלט שטוטגרט, היא עבודת מאסטר לכוריאוגרף, מעצב תאורה ורקדנים. העבודה התנועתית דורשת מהרקדנים מיומנות עילית ומרחב תמרון בין שפות תנועתיות שונות, אך במידה שווה גם התמודדות מורכבת עם החלל שיוצרת התאורה המורכבת שרקח ירון אבולעפיה, שותף לדרך שמלווה את גלילי מזה שנים. התאורה מחלקת את הבמה לריבועים שמוארים ומוחשכים חליפות. התנועה זורמת בין אור לחושך, בין ריבוע לריבוע. בין אם מדובר בדואטים, ביוניסונים או בקאנון, הסינכרוניזציה מופתית.
יצירה זו של גלילי, שהיא ללא ספק אתגר לכל להקה, טובה ככל שתהיה, מחייבת את הרקדנים לצאת מהקופסה ומהעולם המוגן והמוכר של הקלאסי ולקפוץ ראש אל עולם חדש בו לקיחת סיכונים היא שם המשחק. גדולתה של היצירה, מעבר להיותה מפגן מרשים ביותר של טכניקה, היא בכך שהיא מחמיאה לא רק ללהקה כאנסמבל אלא גם מצליחה להביא לידי ביטוי את יתרונותיהם היחסיים של כל אחד מרקדניה. זו עבודה מתנה לבלט הישראלי, שמציגה את הלהקה במלוא הדרה. התמהיל שרקחה ימפולסקי לערב יצירות עשיר ומעשיר, הוא חוויה שתיצרב בזיכרון ויש לקוות כי לא מדובר באירוע חד פעמי אלא בתחילתו של מסע גילויים שיפתח דלתות לקהלים חדשים.
