הכל בסדר, קוראים לזה זוגיות, ללי, תכירי
הזוגיות חדשה לי מאוד. לא יודעת איך לכתוב אותה, שומרת עליה כמו יהלום. לא יודעת איך לא ללכלך אותה באבק מהעבר. עוד לא נעשה פשע, ואני כבר מעמידה אותנו למשפט
משהו מפריע לי בדרך לאושר. אולי אלו הגלולות שאני לוקחת? הגוף שמסתמם מהורמונים. כמה מיקוד שליטה חיצוני מצידי. אולי זו התחושה הצורבת הזו, הזיכרון החותך של הלבד, זיכרון חמוץ של פרידה? כמו ילדה קטנה שפעם נכוותה מאש ולא תתקרב אליה אף פעם. עדיין מרגיש לי מריר לפעמים. זיכרון שמפעיל את החושים.
בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
בפסח האחרון התעוררתי לבד בחג, כמו שבת של סינגלית. התעוררות איטית מאוחרת, פקיחת עיניים אחרי קפה שני, עדכון סטטוס בפייסבוק, תגובה ועוד תגובה, רדיו. מה שעד לפני כמה חודשים היה מחדיר בי שלווה, תחושת אשליה שאין רע בעולם, ערער הפעם את שלוותי באופן מוחלט, כמו חפרפרת שהתחילה לחפור, בבטן, כמו אנקור שניקר לי במוח, תחושת לבד.
"תתניעי את הרכב וסעי אליו", אמרה לי השנייה. חכמה השנייה, אבל אני בשלי, קצת ספייס לבחור, קצת ספייס לעצמי. אללי, פתאום לא רוצה את הספייס הזה, מה נהייה ממני? פתאום מפקפקת ברצון שלו לראות אותי. שומעת את קולו הטורדני של האגו שאומר, "שהוא ירצה לבוא, ללי, צריך שיבער בו". אגו מטומטם. לא בוער לו, מסתבר.
אני מתערערת מרגע לרגע, כל הזכרונות צפים. על המיתולוגי ההוא שנעלם לחמישה ימים, ולא הרים טלפון. תמיד חשבתי שאני מסוגלת לתת ספייס, הרבה ספייס, מבינה את הצורך להתרחק, אני עצמי נוטה לברוח לפעמים. הפעם נבהלתי, משהו בזיכרון ההוא. בוקר אחרי הפרידה מהמיתולוגי, אמרה לי אחת שיודעת: "את אפילו לא מבינה עדיין כמה הוא שרט אותך". וואלה. הפעם הרגשתי את עומק אותה השריטה. די היה לי ביום אחד שלא דיברנו וביום נוסף שהתעוררתי לבד כדי שהכל יצוף, ככה פתאום. חרא לי. שמש בחוץ, יש לי עבודה טובה, יש לי - כן, יש לי - זוגיות, חברים, משפחה, ואני בוכה.
תגידי לעצמך שאת לא נקבה לחוצה
זולגות כמו מים, הדמעות שלי, משום מקום. נו, תגידי לעצמך שזה בהשפעת הגלולות שהתחלת לקחת, הורמונים נו, הורמונים, תגידי שזה הגוף שהשתנה לך, פתאום אשה, והלוואי שהיית קצת יותר רזה. תגידי לעצמך שאת לא נקבה לחוצה, שאת לא משוגעת. אבל אני לא יודעת לשקר. פתאום גם לא לעצמי.
"אני בטוחה בזוגיות שלנו", אמרתי לזו שבאה לנגב לי את הדמעות. מה קורה לי? הקול הקטן במוח הזה שמערער אותי, האנקור שאומר, "היי בובה, הוא לא החזיר לך טלפון, אימייל, סמס, לא בער לו לראות אותך היום, לא התחשק לו שתהי לצידו. היי בובה - במה את בעצם כל כך בטוחה?".
הקשבתי לאנקור, והחפרפרת כבר חפרה מנהרה בבטן, "בואי לאכול משהו", אמרה המנגבת. שירגיש לי קצת מלא. הטריק הידוע, אוכל וטלוויזיה. אני שונאת טלוויזיה.
"תלמדי את השיעור שלך כבר, תגידי לו שזה מפריע לך"
"אבל זה אנחנו", אני מסבירה לה, "אנחנו לא מדברים בטלפון הרבה, אנחנו לא מסתמסים עד לעייפה, בכלל לא היה לו טלפון היום, ובסך הכל אני זו שחזרה שלשום ממנו הביתה". אבל המנגבת לא קונה את ההסברים שלי, כמו להגן עליי היא מבקשת שלא אעשה את הטעויות שלה, שהגבר הזה לא יהיה עוד שיעור שלי בדרך לגבר הבא. זו לא אופציה מבחינתי, אין גבר אחר. העיניים הנוצצות מבהירות לה "תלמדי את השיעור שלך כבר, תגידי לו, תגידי לו שזה מפריע לך".
"תקשיב, בייב", אני מדמיינת את עצמי מצליחה למלל, "אולי אני מופרעת, נקבה לחוצה, חונקת, לוחצת, אבל זה מפריע לי. מפריע לי שלא בערתי לך בעצמות, שלא זרמתי לך בדם, תקרא לי רומנטיקנית, אבל אני רוצה להיות לך כמו אוויר, רוצה שלא תוכל בלעדיי, כמו שבייב.. לא יכולה בלעדייך".
אני לא יכולה בלעדיו. יומיים בלבד המחישו לי כמה הכל טפל לי בלעדיו. כמה רוצה אותו לידי, איתי גם כשטוב לי, גם כשהייתי מוקפת בחברים, חברים לא מספיקים לי, רוצה אותו איתי, בים עם חברים, בסרט עם חברים, בארוחת ערב עם חברים. לא רוצה להיות פשוט, ככה סתם, עם חברים. כמה משונה, אחרי כמות מרשימה של שבתות של ביחד, הייתי בטוחה שאני אצליח ליהנות מהלבד הזה, כמה חודשים כבר לא ציירתי, שלא שקעתי בספר, שלא עשיתי דברים שעושים כשמנסים לא לעשות כלום. לראות "מחוברות"? אבל לא. מזוכיסטית שכמוני, נפלתי ישר לבור שחפרתי לעצמי, וכמו איזו אחת אחוזת אמוק שרצה בתוך מנהרת הזמן, נבהלתי, הרגשתי איך זה לחזור אחורנית, להיות שם, במקום ההוא, של שבתות מלאות זמן פנוי, זמן שגם אם ידעתי למלא, הוא לעולם לא יהיה מלא כמו ש"הביחד" יודע למלא אותו, גם אם לפעמים נדמה שכל מה שאנחנו עושים זה לשתוק בעצם, משהו נשאר מלא מבפנים.
לא הלכתי לאיבוד בתוך הביחד
בדיעבד גם הערפל התפזר, הייתי צריכה את זה, ליפול לבורות של עצמי כדי להבין שאני לא מפסידה שום דבר, שאין לי רצון לברוח עוד למרחב העצמי, שלא הלכתי לאיבוד בתוך הביחד, הכל בסדר, קוראים לזה זוגיות, ללי, תכירי.
חוויתי זוגיות, אבל זו חדשה לי מאוד. לא יודעת איך לכתוב אותה, שומרת עליה כמו יהלום. מפחדת ללכלך, אני לא יודעת איך לא ללכלך אותה באבק מהעבר. עוד לא נעשה פשע, ואני כבר מעמידה אותנו למשפט.
תגידו לנאשם שהוא לא עשה שום דבר רע, זה פשוט מה שעשו קודמיו. נהגת גרועה שאני, לא יודעת כל כך איך לנהוג את הזוגיות הזו בלי להעמיס עליה מטען עודף, איך לעשות שתהיה חופשייה מעכבות, שתוכל לדהור קדימה, בלי פחד, בלי מעצורים? ורק לומדת תוך כדי תנועה, בינתיים למדתי לדבר, אגב. זה עושה פלאים.
לפנייה לכתב/ת 
