כמה שפחות לשתף, פחות יכאב לך הלב
מה שקורה זה בעצם שבכל פעם שאת "טוחנת" במטחנה עדינה, ידנית ואיטית את הסיפור, הוא יילעס ויהפוך לגושים קטנים קטנים של הלב שלך, של הנשמה שלך. כי ככה את פותחת את הפצע מחדש
מכירה את הרגע הזה שאת מתפוצצת, עצבנית, חייבת לדווח לפחות לחמישה אנשים שונים מה קרה לך הרגע? איך הוא שוב העז לא לענות לך, או איך הוא אומר לך דברים כאלה, ועוד בטלפון? או לחילופין מרגישה שעוד כמה חברות ישמחו לשמוע בשבע בבוקר שהוא היה איתך כל הלילה. את כולך מחוייכת מאושרת, נוטפת אנדרופינים, והיא מעברו השני של הקו נשואה כבר 12 שנים, מקללת אותך בלבה פנימה, בחיוך, כמובן.
כשאת מסיימת את השיחה איתה את מיד עוברת לבא בתור. זה יכול להיות על פי העדפתך האישית או לפי סדר הא"ב. אצלי אמא היא הראשונה, אבל גם לה כבר אין כוח לסיפורים שלי. היום ברוך השם כבר כמעט שאין כאלה.
אז יקירתי, ככל שתשתפי יותר אנשים ביותר דברים, כך יכאב לך יותר. בדרך כלל אנחנו מספרות עליו. קחי קבוצה של 100 נשים זרות זו לזו. מה יהיה נושא השיחה? נכון. גברים.
מה שקורה זה בעצם שבכל פעם שאת "טוחנת" במטחנה עדינה, ידנית ואיטית את הסיפור, הוא יילעס ויהפוך לגושים קטנים קטנים של הלב שלך, של הנשמה שלך. כי ככה את פותחת את הפצע מחדש. הזכרונות הרעים נחקקים יותר ויוצרים תחושה של דז'ה-וו. הצלקות לא מספיקות להגליד, ואת שוב פותחת אותן. כל פעם זה יכאב יותר, ואת לא תשתחררי.
מניסיון אישי שלי בלבד, אני מציעה לך לנסות את הדבר הבא: דברי, ספרי ושתפי פחות. הרי אנחנו משתפות את הקרובים והקרובות אלינו במיוחד כשמאוד רע. גם כשטוב, כמובן, אבל יותר כשלא טוב, כי אנחנו צריכים מישהו לספר לו, שיירחם עלינו, שיבין אותנו. לא נשנה את זה. אבל אפשר להגביל את המעשים האלה. בכמות האנשים והאינפורמציה.
כמה שפחות יותר טוב. כל הסיפורים והמעשיות על הטלפונים לאור ירח, הסמסים בלילות חשוכים, הנשיקה הגנובה בשירותים, המבט ההוא, והקריצה ההיא, נראה לי, הוא אמר לי, הוא רמז לי, הוא סיפר, הוא הבטיח - ספרי כמה שפחות לחברות.
במקום לשתף את כולם לפי סדר אלפבית, כתבי לך הכל ביומן, תעדי לך את השיחות, שמרי את המיילים ותייקי את ההודעות. אחר כך תוכלי להיזכר בזה, אם תרצי.
ברגע של חולשה את מוצאת את עצמך מחייגת אליו
עוד מבט:
עוד לא נולד גבר שינצח את 'החברה הכי טובה'
מורה נבוכות
נכון, יש כמה בחורות שאין להן כזאת. נכון גם שלגברים יש את פונקציית "החבר הכי טוב", אבל אלה שני דברים שונים לגמרי. אנחנו לא מתייחסים לזה באותו אופן, אנחנו לא משתמשים בזה באותו אופן ואנחנו לא זקוקים לזה באותו אופן
כשאת בוכה או עצבנית, את מיד לוקחת את הטלפון לדבר איתה ואין לך מושג מה עובר עליה מעברו השני של הקו. היא צריכה לרוץ אחרי הילדים, להוריד את הקציצות מהגז, לתת ציצי לקטנה ולשמוע אותך מקטרת. את הוצאת קיטור, נרגעת, את שוכחת את השיחה ההיא וממשיכה הלאה.
ברגע של חולשה את מוצאת את עצמך מחייגת אליו. הוא עונה. איזה יופי. הוא אפילו רוצה לבוא הערב. את מסיימת מהר את השיחה כדי לעדכן את החברה שדיברתם. היא עכשיו כבר צריכה להכין את ארוחת הערב, כי תכף בעלה חוזר רעב מהעבודה, בעוד את מבסוטית, כי "הוא" התקשר. האמיני לי שהיא כל כך עייפה, ולא רק מהסיפורים שלך. יש לה מספיק, רק שאת אף פעם לא שאלת...
כמה שפחות לשתף יעשה לך טוב כי ככה פחות תדברי עליו, ככה תשקיעי פחות אנרגיות ויישארו לך קצת עבורך. חוץ מזה, תגלי שחשבון הנייד שלך ירד באופן משמעותי. וגם לא תצטרכי להתחיל כל שיחה במשפט "תגידי, סיפרתי לך כבר שהוא התקשר אתמול?"
אין שום דבר חיובי לאורך זמן בעדכון על בסיס יומי או שעתי. אפשר לשתף, אפשר לספר, אבל צריך לדעת לשים גבולות. תחשבי על כך שמה שהוצאת ממשיך הלאה. תשכחי מסודות. ברגע שסיפרת את הסוד לאדם אחד הוא כבר לא סוד. ועוד טיפ קטן - סמכי רק על עצמך.
החברות שלך והאנשים הסובבים אותך אוהבים אותך, אבל גם הם מוגבלים בכמות המידע הזורמת אליהם בשעות שונות ביום ובאופן קליטת הנתונים במוח שלהם. חוץ מזה, כשהשמות של השחקנים לא משתנים, אנחנו גם מכירים בעל פה את התפקידים: ג'וליה מאוהבת וחייכנית, פנולופה בקריז, ארז מהביטחון, משה מהפקולטה, נתי מהמשרד ליחסי ציבור ועוד. במילים עדינות, את עלולה להימאס ולשעמם. במיוחד אם את מבקשת עזרה. מה לעשות, מה להגיד? להתקשר או לא? לסמס או לא?
כולם אמרו לך שהוא לא בשבילך, תמשיכי הלאה
חשבת פעם על אותו חבר שנפרדתם עשר פעמים וחזרתם? כמה פעמים דיברת עליו? בכית, הצדקת, התגעגעת, כעסת, חשדת. כל פעם סיפרת לכולם על הפרידה, מה הוא עולל לך. כולם אמרו לך שהוא לא בשבילך, תמשיכי הלאה. ניסו לעזור לך, לעודד אותך. ואת, כל פעם מבטיחה מחדש שזאת הפעם האחרונה. אחרי כמה ימים אתם שוב יחד - והם לא מבינים. הרי רק אתמול בכית, שכחת מה הוא עשה לך?
על בשרי גיליתי שכמה שיותר שיתפתי, ככה יותר איבדתי. איבדתי אפילו כמה חברות. הן איבדו את הסבלנות, וטוב שכך, כי ככה למדתי.
צריך לשמור משהו בלב בנפש פנימה. הרי הפרשנות של כל אחד שונה, ובסוף את ממילא עושה את אשר על ליבך.
אז אם ישאלו תעני שהכל בשליטה. הכל בסדר. אל תקחי הצעות, עצות או רעיונות. עשי רק את מה שאת והלב שלך מחליטים
ועוד דבר שגיליתי: כשתפסיקי לספר, תגיע הנקודה שהן מתחילות לספר לך. ויש לך שוב חברות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
