הניחו לגלי צה"ל

בשבועות האחרונים אנחנו שוב על הכוונת. ההדחה המכוערת של מפקד גל"צ, יצחק טוניק, שניווט את התחנה במקצועיות וביושרה, והנסיונות בממשלה לבלום את החוק, שיסדיר סופית את נושא החסויות, העלו שוב את השאלה של "מי צריך אתכם בכלל".

כבר עייפנו מלהסביר. גל"צ היא לא שמאל ולא ימין, לא בנים-של, לא צפונבונים. יש בה מהכל. המפגש בין צעירים לבין ותיקים כמוני, שמתרחש רק בה, יוצר תמהיל שידורים מרתק. שידורי האקטואליה מושכים אש, ואין תחנת שידור בלי חדשות, אבל תוכניות התרבות, השידורים המיוחדים לחיילים, גלגלצ והמוזיקה העברית - הכל נאסף לחבילה הכי ישראלית שיש.

את חלק מהפוליטיקאים זה לא מעניין. הם רוצים שנעוף להם מהעיניים. אנחנו בחברה טובה. הם רוצים שכל התקשורת תעוף להם מהעיניים, אלא אם כן הם בראיון פותח מהדורה או על שער של מוסף. עבור הפוליטיקאים האלה, שמימינם רק הקיר, כל שאלת-אמצע היא התקפה פרועה של השמאל. כל הערה, ואכן לפעמים יש הערות מטומטמות, גם אצלי - היא פוסט ציונית ומעידה על קשר מכתבים רצוף עם עזמי בשארה.

לא בהם מדובר הפעם. בסוף השבוע התגייס גם "מעריב" למאבק. שתי כתבות, של שרה ליבוביץ'-דר ושל קלמן ליבסקינד, מייצרות אצל הקורא רק מסקנה אחת: צריך לסגור. ליבסקינד הוא לקוח ותיק שלנו. אין כמעט שבוע שהוא לא עושה עלינו קילומטרז'. חוץ מגלעד שליט - אני מודה, לא נברתי בכל מאמריו - אין תיק שהוא לא מפיל עלינו.

אמור לי מי טוקבקיך ואומר לך מי אתה, ועדרי הטוקבקיסטים עילגי הלשון וכמובן חסרי הזהות שהחלילן הזה מוליך אחריו מפזרים עוד את האדים הרעילים שלו. לפעמים יש לי מחשבת כפירה: יכול להיות שבבוקר הוא כותב מאמר, ובלילה הוא משרבט טוקבק לעצמו? לא יכול להיות, איש מכובד כמוהו.

מה לעשות שנוחי לא חבר שלי

יש לו הפעם כמה גילויים. האחד, שבכירי גל"צ, ואני בתוכם, דיברנו באחרונה עם שרים וניסינו לשכנע אותם לתמוך בחוק גל"צ. "זו שתדלנות בלתי נסבלת", הוא כותב. מודה באשמה. דיברתי. שאני אגלה לו מי מבכירי עיתונו הצטופפו אז בלשכות השרים כדי לשכנע אותם - אגב, לגיטימי לגמרי - ש"ישראל היום" זה סוף לתקשורת המודפסת?

הא, הוא יאמר ודאי, וכבר כתב, "גלי-צה"ל זה כסף ציבורי ואנחנו זה כסף פרטי". עוד קשקוש. כשבנק הפועלים מחק לכם יותר מ-60 מיליון שקלים חובות - מחק, לא פרס - זה גם כסף שלי, ושל מאות אלפי ישראלים שמושקעים, לפעמים בלי ידיעתם, בחברה הציבורית הזו.

אגב, הסכום הזניח הזה, יכול להחזיק את גל"צ בחיים 6 שנים. אלא שנוחי דנקנר ואנשי הון אחרים הם לא חברים שלי, הם חברים של "מעריב", ואין לי בעיה עם זה, באמת, כי המאבק של "מעריב" על הישרדותו צריך להיות המאבק של כולנו, העיתונאים. לליבסקינד היה סקופ ענק לפני כמה חודשים. הוא הדיח רמטכ"ל נכנס. שאפו, והרבה קנאה שזה לא פורסם אצלי. מצד שני, אם גלנט היה מפסיד את הכהונה בגללי, אני כבר יכול לנסח את הכותרת אצל המקארתיסט הזה: "גל"צ הדיחו רמטכ"ל. פוטש ביפו". לסגור!

אני מאוד מקווה שנצלח את הגל העכשווי, שכאמור מלבים אותו פוליטיקאים ואנשי תקשורת. בעיקר קשים לי האחרונים, עמיתי למקצוע. שלשום רשות השידור, אתמול ערוץ 10 והטלוויזיה החינוכית, היום גלי-צה"ל, ומחר, מי יודע, אולי מעריב". ובצדי הדרך עומדים עיתונאים ומוחאים כפיים. פויה.