הוא לא שונא נשים, הוא פשוט מפחד מהן

ד"ר בניטו טורנטרה, מרצה לפילוסופיה, גבר בתחילת שנות ה-50 לחייו, מרגיש כמו "מחסן של מיחושים קטנים", בדומה לדעתו לשאר בני גילו. כל כאב, זניח ככל שיהיה, עלול להרגיש אצלו בבית עד סוף ימיו. הגיל המתקדם שלו מגחך אותו לא רק בגלל זה. הגוף שלו נטול חן, ולמרות זאת יש בו עדיין מרץ לרדוף אחרי נשים.

בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים

בניטו הוא גיבורו הציני והמריר של הסופר המכסיקני גיירמו פדנלי, בספרו "עמוק בבוץ" (מספרדית: רינת שניידובר, הוצאת ידיעות אחרונות). הקשר של בניטו עם אדוארדה, הצעירה ממנו ב-30 שנה ויותר, הוא מצבור בלתי נדלה של משפטים עוקצניים, מופרכים ומצחיקים על אהבה. הדעות של בניטו נשמעות סטריאוטיפיות, אבל, כשהן יוצאות ממנו, הן נשמעות אחרת לגמרי. הוא לא שוביניסט (לא מתאים לשכלו החריף) והוא לא גבר רגיש (לא מתאים לאופיו המריר). הוא גם לא באמצע. הוא כל מה שהוא לא רוצה להיות.

אפשר להגיד עליו שהוא אדם מופרך. הוא מספק תחמושת בזויה לכל שוביניסט מתחיל, אבל התחמושת הזאת מורעלת בצחוק עצמי. הוא מכוון אותה אליו.

איטלקייה בעלת מותניים בלתי נשכחות

"אין בי שום שנאה אל נשים... אני בסך הכל מפחד מהן", הוא אומר. קשה למצוא שוביניסט מצוי שלא ישמח לצטט משפט כזה. אבל רגע, זה רק מתחיל. בניטו מבלה שלושה חודשים ביחד עם בלשנית איטלקייה בעלת מותניים בלתי נשכחות, והוא מתפלא איך אשה עם יופי כזה מקדישה את חייה למחקרים אקדמיים.

הוא רוצה להרגיש "כמו השוודים, שמעניקים ערך שווה לזיון ולצחצוח שיניים". והוא מחובר לזהות המינית שלו במאת האחוזים, "כשם שעץ מחובר לשורשיו". ואם מסיבה זו או אחרת הוא נמצא ביחידות עם אשה, הוא מתחיל לחשב את הסיכויים שלו לשכב איתה. אין ספק, לדבריו, ששתי נשים יכולות להתחבר בקשר חברי עמוק בתוך זמן קצר ביותר, בעצם שניות, לעומת גברים שאצלם העניין מסובך יותר כי הם זקוקים "לבריתות דמים, לדמעות, ליריבויות סביב אשה".

אבל האיטלקייה בעלת המותנים הבלתי נשכחות אוהבת גבר אחר, צעיר ומושך ממנו בהרבה. בניטו עצמו שוכב כבר מספר שנים בעיקר עם זונות, וכשאשה צעירה נכנסת לו למיטה הוא מתלבט אם להתקרב ולגעת בה. כשהוא כבר שוכב איתה, הוא מתכנן להכין לה למחרת בוקר ארוחת פאר מבחינתו כדי לציין את גודל האירוע.

חוסר הגבריות שלו נכשל אפילו במחשבות שלו על הצבא, מעוז הגבריות. הוא משוכנע שאילו הוא היה מפקד בצבא, החיילים שלו היו בוגדים במולדת.

אם כך, אולי הוא גבר רגיש. "האם נשקף מעיניי הניצוץ האופייני לגברים הרגישים?" הוא שואל עצמו, ספק חושש מהתשובה. "אני בספק", הוא עונה לעצמו, "מעיניי נשקף מבט עייף. אפילו בהמי משהו". הוא לא שוביניסט, לא רגיש ולא שום דבר אחר חוץ מאשר פתטי.

תראו כמה שאני לא שווה בתור גבר

"גבר כובש", הוא אומר, "יכול להרוס בשניות מה שגבר נטול חן בונה במשך שנים. אילו יכולתי, הייתי גוזר עונש שווה על כובשים ואנסים... שניהם נצלני נשים". גבר נטול חן, כמו שבניטו תופש את עצמו, יכול לחזר שנתיים ימים אחרי אשה עד שהיא מתחילה להתייחס אליו כאל גבר ראוי יחסית, ופתאום מופיע גבר, אולי צעיר, אולי יפה, אולי כריזמטי, אולי אמן פיתוי, וברגע אחד כובש את אותה אישה.

יש, בגישה הזאת שתי אמירות. האחת סקסיסטית, מבזה ומקוממת, על פיה קל לסובב את האשה על אצבע אחת. נשים מדברות על הצורך שלהן בהבנה ובהיכרות הדדית עמוקה, אבל מספיק רגע קצר אחד כדי לסחרר להן את הראש על חשבון גבר שמשקיע בהן כבר שנתיים. האמירה השנייה היא התבוננות עצמית – תראו כמה שאני לא שווה בתור גבר.

בניטו מזלזל כמעט בכל דבר, כולל בו עצמו ובמקצוע שלו, שנחשב באקדמיה כמקצוע של חכמים. הסקסיזם שלו פוצע בעיקר את הקוראים, שמחפשים במשפטים המופרכים שלו משפטי מפתח. הדמות שלו צוחקת להם בפנים דווקא משום שהיא נראית לרגע כמותן.

"למה אתה לא גומר בפנים?"

מדובר בסיפור אהבה. אדוארדה, צעירה יפה בתחילת שנות ה-20 לחייה, נשית להפליא, נכנסת מיוזמתה לחייו ולמיטתו של בניטו. הסיבה לכך מתבררת במהלך הסיפור, והיא לא סיבה מחמיאה. בינתיים, הוא מסתחרר מההתפתחות המפתיעה הזאת. פתאום יש לו במיטה עלמת חן כובשת ויפה במקום זונות.

בתור מצליחן רומנטי, הוא כבר חושב לרגע על כך שאם כל הצעירות היו יודעת שצבא של בני 50 משתוקקים לספק להן את השאיפות, הן היו עוזבות הכל ובאות אליהם. אלא שדווקא פער הגילים משפיל אותו עד עפר.

"למה אתה לא גומר בפנים?"

ואם לא די בזה, הוא מתגרה מכך שאשה זקנה מסתכלת על אדוארדה. כמה עלוב יכול להיות יותר מזה? ובפעם הראשונה שהוא ואדוארדה שוכבים, הוא מרגיש את הקרירות שלה כמו לבה רותחת.

מזמן כבר לא קראתי ספר כל כך שוביניסטי שיכול להכעיס עד דק את השוביניסטים עצמם, בתנאי שהם יבינו שהספר הוא לא כוס התה שלהם. ספר חובה בחינוך נגד חשיבה סטריאוטיפית. ספר חובה גם בלי קשר. זורם, מרתק, מצחיק, מבריק ומצחיק עד כדי דמעות כאב.