דגל שחור בריקודגלים
נוער השוליים ההולכים ומתרחבים, מעורר את התהייה האם נכון לקיים את "הריקודגלים" בצורתו הנוכחית. בינתיים, גם השנה אינני משתתף בצעדה, כי איני יכול לרקוד עם אנשים המלאים שנאה לאחרים רק בגלל זיקתם הלאומית, ומקבלים על כך גיבוי
בשיח הציבורי מתנהל הדיון הנצחי על אופיו הרצוי של יום ירושלים, והאם מדובר בחג של דתיים בלבד – דיון שאותו מנהלים, כך נדמה, דתיים בלבד. ובמרכזו של היום - האירוע שהפך למוסד, מסורת ארוכת-שנים ורבת משתתפים: "הריקודגלים", של דתיים בלבד, אלא מה?
בשעה זו צועדים-מרקדים בסך עשרות-אלפי בני נוער מן הציונות הדתית, לבושים כחול-לבן, ומנופפים בדגלי ישראל - ממרכז ירושלים, ועד לב העיר העתיקה, בואכה הכותל המערבי. כשאתה תלמיד בישיבה תיכונית, הריקודגלים הוא המקום הנכון להיות בו: מפגש חברתי נדיר, ציציות מתבדרות ברוח, דגלי ישראל, כמיהה משיחית למקדש ולגאולה.
חגיגה פרועה בשוליים
הפעם היחידה בה השתתפתי בריקודגלים – פעם אחת יותר מדי – הותירה אותי מזועזע,
וגרמה לי להבין שמקומי לא שם. שהחגיגה הזו, המניפולטיבית ומנוצלת לרעה, לא יכולה להיות הדרך המועדפת לציון שחרור ירושלים. חייבת להיות דרך אחרת.
רוב משתתפי הצעדה רוקדים ושמחים – שמחה כנה, מעומק הלב – באיחודה המחודש של הבירה, אך ישנה קבוצה הולכת וגדלה של נערים, חלקם לבושים במדי תנועות הנוער הדתיות, שהריקודגלים הוא עבורם הזדמנות לחגיגה פרועה ומשולהבת יצרים אלימים, שאין בינה לבין תורת ישראל דבר וחצי דבר.
קולות השירה מתקיימים בהרמוניה לצד פראותם של אלה שהולמים בדלתות הסגורות של בתי הערבים, בבריונות מעוררת סלידה. הנפת דגלים מרגשת מאפשרת לצעירים בגיל תיכון – לא "ערסים", אלא נערים עם כיפה גדולה וציציות – להפריח סיסמאות גזעניות כלפי הילדה הערבייה שמשקיפה מן המרפסת, ולשיר שירי שנאה כלפי זקן ערבי שנקלע בטעות לצעדה השנתית, ובכך שם נפשו בכפו. כמיהה אותנטית לבניין המקדש גולשת, עד מהרה, לשנאת האחר – השמאלני, הערבי, וכל מי שאיננו יהודי.
סוגרים חשבון בשם השם
צריך לראות כדי להאמין: לא מדובר בפסק הלכה גזעני, או במכתב רבנים - אלא בצעדה
ותיקה וממוסדת, בהשתתפות האליטה של המגזר. חשוב לציין כי רוב רובם של המשתתפים בצעדה כלל לא מעורבים במעשי נבלה כאלה, אך מצד שני, לא מדובר במיעוט מבוטל, כלל ועיקר. זו קבוצה הולכת וגדלה, המנצלת את האירוע - תחת מטריית הריקודגלים - כדי לסגור חשבון עם ערבים חפים מפשע על הטבח באיתמר, על הפיגוע במלון פארק, אולי גם על מאורעות תרפ"ט, תוך שהיא מגובה בחותמת רבנית וחינוכית.
בלהט השירה וברבות השמחה הצליחו אותם חוגגים, "טובי בנינו", לשכוח כי לתחומי בית המקדש – שהרי לבנייתו הם כמהים – נכנסו רק "נקיי כפיים וברי לבב". שערי הר הבית שסביבם הם רוקדים, ובקרבתם הם פורקים את מטענם האלים, לא קיבלו אל תוכם את מעוולי העוולות, את השונאים. אותם נערים מתעלמים מתוכחות הנביאים, הזועקים פעם אחר פעם נגד עוול, חמס ואלימות; אותם נביאים התולים את בניין העיר דווקא בהוספת שלום וצדק. המקורות היהודיים עמוסים לעייפה בקריאות מסוג זה, אך אינם מפריעים לפעולות התגמול ולזריעת השנאה.
האירוניה של חגיגות איחוד ירושלים תוך ביזוי, השפלה ובריונות - זועקת לשמים, שלא לדבר על חילול השם. אוי לה לירושלים, "קריה נאמנה", שבניה חוגגים את איחודה באמצעות אלימות; אוי לה לתורה, שהמייצגים אותה, כביכול, עושים בה שימוש בזוי, ובשמה הם מקללים ושונאים.
איחוד ירושלים - לא בשנאה
כל מחאה נגד מעשים נבזיים כגון אלה מקוטלגת אוטומטית כ"שמאלנות", "התייפייפות" ו"התרפסות". יהיו גם מי שינסו לטעון ברצינות, שהקללות, שירי השנאה והדפיקה על דלתות הם מעשים לגיטימיים, כיוון שלו היו הערבים צועדים בריקודגלים משל עצמם, היה על היהודים להסתגר בבתיהם. אכן, אפשר להצדיק גזענות ואלימות כנגד חפים מפשע במיני בתואנות מופרכות. אך כל התירוצים המפולפלים הללו, הם כיסוי עלוב לתופעה המחרידה, שיש לקרוא לה בשמה.
ריסון עצמי וכיבוד כל אדם שנברא בצלם, אינם קשורים לימין או שמאל; אפשר בהחלט להאמין בזכותו של העם היהודי על כל ארץ ישראל, ועדיין להבין שאסור לקלל או להשפיל בני אדם - פשוט כי הם בני אדם.
הנוער הזה, נוער השוליים ההולכים ומתרחבים, והשתיקה הרועמת של רבנים ומחנכים – במיוחד אלה שנוטלים חלק באירוע –מעלים את השאלה, האם מוצדק לקיים את האירוע בצורתו הנוכחית. השנה לא אשתתף בריקודגלים: איני יכול לרקוד עם אנשים המלאים שנאה כלפי אחרים, רק בגלל זיקתם הלאומית; אינני יכול לשמוח על איחוד העיר, בצוותא עם אלה שמתנכלים לבני אדם, וברגל גסה עושים את הרע בעיני ה' - חילול השם ושנאה לעם ישראל, לתורה ולארץ. חייבת להיות דרך אחרת לציין את היום הזה. לא בשנאת האחר ייכון בית המקדש, לא באלימות תיבנה עיר השלום.
לפנייה לכתב/ת 
