שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "המלט" הברלינאי: הרבה מהומה על לא מאומה
    גרסתו של הבמאי תומאס אוסטרמאייר ולהקת שחקני ה"שאובינה" מברלין ל"המלט", מלאה בהברקות מעניינות, אך נעדרת אנושיות אמיתית. ההפקה המוגזמת והקולנית נשארת ברמת מפגן פירוטכני. ביקורת תיאטרון

    "אתה מביט ורואה הגזמה. אתה יודע שהגזמה מופיעה במקום שבו המציאות עצמה, אינה מצליחה להפיק רגש. אתה מבין, שאין פה רגש. יש רק רצון לייצר רגש". את הטקסט הזה, שנכתב במקור על חתונת השנה בבריטניה, אפשר היה בקלות לכתוב גם על המפגן הפירוטכני של "המלט" בגרסת הבמאי הגרמני תומאס אוסטרמאייר, מנהלו האמנותי של תיאטרון השאובינה, המתארח בימים אלה בפסטיבל ישראל.

     

     

    זה גדול מדי, חזק מדי, קולני ומוגזם. בסופו של דבר עם כל ה"מדי" הזה, מה שנשאר הוא המלט עקר מרגש, מפוצץ בתמות ובקונספט, אך נעדר מאנושיות. התוצאה המתקבלת היא סטנד-אפ ארוך הרבה מעל הנדרש, של שחקן אחד שמציג סכיזופרניה באופן מרשים, אמנם, ומגמד את כל שאר ייצוגי הדמויות שלצדו. אך בעיקר גורם לך לתהות עם רדת המסך, מה בעצם היה שם?

     

    לפרק את המלט

    תיאטרון האוונגרד הגרמני העכשווי אוהב לפרק, להרכיב מחדש ולחבוט ביצירה הקלאסית וזה בסדר גמור. הגישה השונה לטקסט ולצורה, שונה מהגרסאות החבוטות שמשחזרות שוב ושוב את אותה האמירה, ובדרכים הסלולות, ובכל זאת. אם הדיאלוג שמקיימת ההצגה עם הקהל דורש את השתתפותו הפעילה, נדמה ש"המלט" בגרסתו של אוסטרמאייר מבקש בעיקר לשעשע, לוחץ מדי על בלוטות ה"דחקה", נסמך על אסתטיקה (גם שבירת האסתטיקה היא אמירה אסתטית) ומתרחק מהאדם.


    האפקט הוא הדפקט. מתוך "המלט" (צילום: ארנו דיקלייר) 

     

    ברמה מסוימת נדמה שהאפקט הוא הדפקט של ההפקה הזו, או לפחות נקודת החולשה העיקרית שלה. הבמה של אוסטרמאייר מהממת ביופייה. יש את שולחן הכבוד - לאבלים על מות מלך דנמרק או לחוגגים את נישואי המלכה, גרטרוד - שנעה קדימה ואחורה, לפני ומאחורי מסך של שרשראות דקות ממתכת, תזכורת שכל החיים האלה הם לא יותר מתיאטרון. ויש את חצר הממלכה, בית קברות גדול, שהוא בו זמנית מקום קבורתו של המלך המת, וארגז חול לשיגעונות ילדות וגדלות כאחד. כס המלוכה דורס ומחלל, באופן מילולי, את המתים ואת כבודם. הוא מאיים לדרוס גם את החיים העומדים בדרכו.

     

    ההפקה של אוסטרמאייר עלתה בבכורה ב-2008 בפסטיבל אביניון, ומאז זכתה להצלחה גם בעולם. רבים קשרו לה כתרים. רבים הסתייגו. התיאטרון שאוסטרמאייר מציע הוא חריף, בועט, הולך נגד הזרם ושובר מוסכמות. אבל איכשהו זה לא מספיק, והתחושה המתקבלת היא שלמרות ריבוי השכבות לכאורה, מדובר בקפריזה.

     

    לארס איידינגר, בתפקיד המלט, מחזיק את ההצגה על כתפיו. איידינגר שחקן שמלווה את אוסטרמאייר דרך ארוכה, שיחק בין היתר גם בהצגה "הדה גאבלר" בבימויו שהתארחה לפני כשנתיים בתיאטרון הקאמרי של תל אביב. בחירתו לתפקיד מעניינת ושוברת מוסכמות במובנים רבים. התפקיד שמלוהק בדרך כלל מנקודת מוצא רומנטית משהו של גיבור טרגי, מתרחק מאד בגרסתו של איידינגר מהרומנטיזציה של הדמות, ההיפך מכך. "המלט" של השאובינה מתמקד בהשתלטות השיגעון על הנסיך הדני. גבולות השיגעון כמו גבולות התפקיד בביצועו של איידינגר, במפגן שהוא לעתים מזומנות על גבול הסטנד-אפ, נפרצים שוב ושוב. לא בטוח שבאופן מכוון.

     

    בעולמו של אוסטרמאייר, המלט הוא שחקן בתיאטרון האבסורד של החיים. דרכו לעמוד אל מול אובדן הדרך, המוסר הכפול, הצביעות והשחיתות שמקיפים אותו, היא באמצעים תיאטרליים: הוא משתמש באמנות השקר כדי לחשוף את האמת. אבל המלט, שמעמיד פני משוגע, נסחף בסופו של דבר אל תוך השיגעון עצמו. קצת כמו אוסטרמאייר, שביקש אמנם לומר משהו ביקורתי על מסיכות וזיקוקי דינור, אך בסופו של דבר הפך את ההפקה לספקטקל יומרני בעצמה.

     

    ששה שחקנים מגלמים יותר מעשרים הדמויות שמופיעות במחזה המקורי. כך למשל את גרטרוד ואופליה, אמו ואהובתו של המלט, מגלמת השחקנית ג'ודית רוזמאייר. את הורציו וגילדנשטרן מגלם סבסטיאן שוורץ, ואת קלאודיוס ורוח הרפאים של המלך שנרצח, מגלם אורס יוקר. זהו רעיון מבריק שמוסיף למחזה עומק, מעניק לו זוויות התבוננות חדשות ומאתגר בפרשנות שונה.

     

    אבסורד של הברקות

    הברקות, למען האמת, לא חסר בהפקה. להיפך. היא רוויה ושוקעת בהן כמו רגלי השחקנים ברגבי האדמה המבצבצים על הבמה. השימוש בצילומים חיים של המתרחש על הבמה והקרנתם על המסך, הפכן כבר לשם נרדף לתיאטרון העכשווי הגרמני. עם זאת השימוש שעושה אוסטרמאייר במצלמה, מבקש לומר משהו על השינוי שעושה נוכחותה המוגזמת באדם אליו היא מכוונת.


    להיכנס ולצאת מהסיפור המוכר

     

    בין הבמה, שם מתרחשים הדברים באמת, לבין הדימוי המוקרן של המתרחש על הבמה שגדל לממדי ענק, נפער פער מציק ומעורר מחשבה בין היתר על עידן האח הגדול שבו כדי להיות כוכב מספיקה מצלמה וקהל. המציאות המצולמת מתערבבת בוידאו ארט של דימויים ממוחשבים. קומפוזיציה ודה-קומפוזיציה, חיים בכפיפה אחת. זה חזק. זה מתיש.

     

    רגעי אתנחתא קומיים מספקת ההפקה המסוגננת הזו בשפע ובמקומות לא בהכרח צפויים. קראו לזה סלפסטיק, קראו לזה סטנד-אפ או שבירת הקיר הרביעי בלי חשש מלסנוט בקהל, להביך אותו או לקרוא עליו תיגר (בשלב מסוים זינק המלט אל מחוץ לבמה כדי לעצור בגופו צופה שהחליטה לוותר על המשך הצפייה. "היא תפספס את מונולוג הסיום", אמר לנשארים ישובים במקומותיהם). זה מצחיק ושובב, אך לפרקים נטול אחיזה: נכנס ויוצא, מתוך המציאות הנתונה של המחזה עצמו.

     

    אז בכל זאת, מה נשאר? שביב מחשבה על נפלאות מורכבותו של המוח האנושי, על הקו הדק שבין שפיות לשיגעון ועל מקומו של האינדיבידואל בתוך
    משחק השחמט הפוליטי הגדול.

     

    ואם בפוליטיקה עסקינן, את ההצגה הקדישו אוסטרמאייר, להקת שחקניו ותיאטרון השאובינה לזכרו של השחקן והבמאי, ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח לפני כחודשיים בפתח תיאטרון החופש שייסד בג'נין. רגע לפני פתיחת המסך עלה אוסטרמאייר לבמה ואמר: "אני שמח להיות פה. במשך שנים אנחנו מקיימים שיתופי פעולה חשובים עם הבימה, הקאמרי וכעת לראשונה גם עם פסטיבל ישראל. חברים וקולגות פנו אלי לפני הנסיעה וביקשו שלא נגיע לירושלים. בלי שאתכוון הפכתי ברגע אחד לחלק מקונפליקט שעליו איני יודע מספיק. נדרשתי לקבל החלטה. אז אנחנו פה.

     

    "החלטנו להופיע. אבל לקחנו ברצינות את מה שנאמר לנו. לאנשים האלה, שמבקשים להשפיע על מדיניות ממשלת ישראל, יש טיעונים חשובים והם צריכים להישמע. הדיאלוג הזה צריך להתקיים. זו הסיבה שאנחנו פה. אמנות ותיאטרון הם חלק מדיאלוג. זו הסיבה שהחלטנו ליצור דיאלוג גם עם אנשי ג'נין ורמאללה שאליהם נגיע בימים הקרובים. את ההצגה הזו אנחנו מקדישים לג'וליאנו מר חמיס". בירושלים זכתה ההצהרה וההפקה למחיאות כפיים סוערות ולאולם מלא שנעמד על רגליו.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך "המלט". סוג של סטנד-אפ מוגזם
    צילום: ארנו דיקלייר
    לאתר ההטבות
    מומלצים