שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פרידה כואבת: שוב נפל לי 'הארטיק' הטעים

    עד עכשיו תמיד האשמתי את עצמי כשדברים לא הלכו, וחשבתי שכשאתנהג כמו שצריך עם אדם מתאים הכל יסתדר. הפעם הייתי טובה וגיבורה, שיניתי דפוסים שהלכו איתי שנים, העולם גמל לי באדם שתמיד רציתי - ואופס!

    כשהייתי קטנה הלכתי פעם עם אמא שלי לרופאת שיניים. התנהגתי כמו גיבורה למרות שפחדתי, ואחרי הטיפול אמא קנתה לי ארטיק ונשארתי לחכות לה בחוץ בזמן שהיא הלכה לסידורים. הייתי נורא מרוצה: הייתי בסדר וקיבלתי משהו משמח בתמורה. ואז, הארטיק נפל, ואני זוכרת את עצמי מסתכלת על הרצפה ומרגישה עצב שכבר אז ידעתי שהוא לא פרופורציונלי. זה לא היה הארטיק, אלא ההבנה שהעולם יכול להכאיב לי, אין לזה סיבה, אין בזה היגיון, ואף אחד לא יכול לתקן את זה.

     

    בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים

     

    לפני כמה זמן יצאתי עם מישהו שהכרתי בעבר, כמה דייטים אינטנסיבים מאוד, ואז התחלתי להרגיש חוסר ודאות, התחרפנתי, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, התנהגתי באימפולסיביות - וזה נגמר. נראה שהוא לא היה האדם המתאים בשבילי בכל מקרה, אבל המצב גרם לי לסבול ברמה כזו, שהחלטתי שאני לא מוכנה לעבור שוב ושוב את אותו הסרט ואני חייבת לשנות את ההתנהלות שלי.

     

    הגישה שלי לעולם הדייטים היא לקום מהר על הרגליים, להבריש את האבק ולהמשיך לנסות. נאמנה לכך יצאתי אחרי יומיים עם מישהו חדש. הפגישה הראשונה היתה מהממת, היה לנו הרבה במשותף, כך שדיברנו על דברים שבדרך כלל אין הרבה אנשים שאני יכולה לדבר איתם עליהם, היה מצחיק וכיף, הנשיקה שסגרה את הדייט היתה נפלאה, וכך גם מה שהוא אמר עליה.

     

    בכל מפגש למדתי להעריך אותו יותר

    דברים המשיכו טוב, כשבכל מפגש למדתי להעריך אותו יותר. כשהתחלתי להיכנס ללחץ הרגיל והאצבעות התחילו לדגדג לי להתקשר כדי להרגיש ודאות, למרות שאמר שיתקשר בערב, אמרתי סטופ, הסרט הרגיל מתחיל שוב, ואני לא מוכנה לזה. נפגשתי עם חברה פסיכולוגית קוגניטיבית התנהגותית, ובשעה וחצי מאומצות היא עזרה לי להבין למה אני נכנסת ללחץ, עזרה לי למצוא דרכים נורמליות יותר להסתכל על המצב ויצרה תוכנית פעולה שתאפשר לי להתנהג כמו אדם שפוי.

     

    ועמדתי בזה. במקום להיכנס לסרטים של "הוא לא רציני, הוא הולך לפגוע בי, החיים שלי איומים ואני אשבר אם זה לא יילך" וכו' וכו', כשבסך הכל לא דיברנו רק פחות מיום, להיות צמודה בטלפון ולהישאר בבית או לא ליהנות מכלום כמו שקורה בדרך כלל - דברים עבדו אחרת. פגשתי חברים, הלכתי למסיבת רחוב בלי לשכוח להפקיד את הנייד בידיים של ידיד נאמן ופשוט נהניתי מהרגע במקום להתאבסס על השאלה הרת הגורל - האם הוא יתקשר?

      

    "זה שהוא לא מתנהג כמו בן זונה לא מבטל את ההישג שלך"

    והוא התקשר והמשיך להתקשר כל יום, נפגשנו כל ביומיים וגיליתי איש רגיש ונבון שמצחיק ומעניין וכיף לי איתו, מכוונן ורגיש אלי ברמות שבאות לרוב עם שדיים, התקשורת בינינו מעולה, וטוב ובטוח לי כשאני ישנה בזרועותיו. בעבר הייתי מוצאת סיבות להילחץ, אבל ברגע שעברתי את המשוכה הראשונה, לא להיות מוטרדת כבר לא היתה משימה בלתי אפשרית. אמנם זה שהוא התנהג יפה הופך את זה לפחות מרשים, אבל כמו שהפסיכולוג שלי אמר - "זה שהוא לא מתנהג כמו בן זונה לא מבטל את ההישג שלך". וואלה, צודק, שנים לא הצלחתי לעשות משהו כזה, אז כל הכבוד לי. 

     

    ההתנהלות החדשה גרמה לי להסתכל על החיים שלי אחרת. עד עכשיו חשבתי שאני נורא מסכנה כשאני לבד, ופתאום קלטתי שהחיים שלי סבבה – יש לי חברות טובות ומשפחה שאוהבת אותי, אני נהנית מהעבודה, ובסך הכל אני די בסדר בתור בנאדם. פתאום מצאתי שלווה שאפשרה לי ליהנות מלהיות לבד בבית, והבנתי שגם אם זה לא יעבוד בינינו העולם לא ייחרב. אני רוצה מאוד זוגיות, אבל לא יקרה אסון נורא אם אהיה קצת לבד. ואומנם לחזור לעולם הדייטים לא יהיה כיף גדול, אבל עכשיו אני לפחות יודעת שאני יכולה להתנהג בצורה יותר נכונה.

      

    בינתיים הכל היה כל כך טוב איתו, עד שהרגשתי שזה כמעט לא מציאותי. עם הגיל הדברים שאנחנו מחפשים בצד השני משתנים. אם בגיל 16 יכולתי לתאר מי החבר שאני רוצה עד לרמה שזה היה נשמע כאילו אני מתארת מישהו שפגשתי, ההגדרות הפכו לכלליות יותר עם הזמן, ואת התמונה המדוייקת החליפה דמות מעורפלת שרבים יכולים להתאים לה. ואז הוא הגיע, עונה על הקריטריונים שהייתי רוצה אילו הייתי מעזה לפנטז כמו בת 16. עדיין לא פיתחתי אליו רגש, כי בכל זאת למדתי להיזהר קצת, אבל הייתי אופטימית ולא ראיתי סיבה שדברים לא ימשיכו.


     התנהגתי כמו גיבורה למרות שפחדתי (צילום: Index Open)

      

    ואז, כמו בסיפור הארטיק, הגיע המהפך. משהו הטריד אותי, וכיוון שסמכתי עליו - שיתפתי אותו בזה. בהיותו רגיש ומבין, דיברנו על זה ונרגעתי. והכל היה בסדר, עד שלא.

     

    לקוות שהוא לא יעשה הודיני וזאת רק אני עם הסרטים שלי

    יום אחרי שלחתי לו הודעה מיוזמתי בפעם הראשונה. זאת גם היתה הפעם הראשונה שהוא לא התקשר אליי בלילה ושרצף היום-כן-יום-לא של המפגשים נשבר. ניסיתי להרגיע את עצמי שזה שטויות, אבל הרגשה שלילית התחילה להתפתח. בצר לי דיברתי עם חברה והיא הרגיעה אותי והצלחתי לא להתקשר אליו ולקוות שהוא לא יעשה הודיני וזאת רק אני עם הסרטים שלי. והוא אכן התקשר בערב, כדי להגיד לי שזה לא יילך. 

     

    בדרך כלל שיחות כאלה הן נורא קצרות: זה לא את זה אני, תודה-רבה-שלום ובהצלחה בהמשך. הפעם זה היה אחרת, שנינו אנשים שמדברים והוא רצה להבהיר שהוא ממש מתבאס מזה, גם לו קשה, אני הבחורה שהוא הכי ראה כאופציה בכמה שנים האחרונות. לי היה חשוב להבין מה קרה, ואחרי שיחה קצרה החלטנו שיאללה, עזבו אתכם ממוסכמות, בואו נלך לבירה.  

     

    האינקוויזיציה הספרדית היתה גאה בי על החקירה הצולבת

    נראה לי שהוא הצטער על כך לאחר מכן, כיוון שהרגשתי שאם להיות בסדר לא עבד, מותר לי להתנהג איך שבא לי, ואם אני רוצה להבין - אני אקבל את התשובה שלי. האינקוויזיציה הספרדית היתה גאה בי על החקירה הצולבת, אם היה לו מה להגיד הוא היה אומר את זה רק כדי שאסתום, פאק, הוא היה מוכן להתנצר, להתאסלם או לעשות ניתוח לשינוי מין רק כדי שזה ייגמר, אבל לא היתה לו תשובה. 'לא, אין שום דבר שאני יכול להצביע עליו, את יפה וחכמה, אני נמשך אליך בטירוף, כיף לי איתך, את מצחיקה ומעניינת אותי, התקשורת איתך מעולה, הייתי מת שזה יעבוד ואני לא יודע למה זה לא קורה, אבל זה לא, ואני לא יכול לפרוט את זה לסיבות'. כיוון שלא השתכנעתי, הוא אפילו הביא הוכחות לחלק מהדברים, ולא נותר לי אלא להסיק שאו שהוא דפוק לגמרי, או ש, במילותיו של ד"ר האוס: everybody lies. 

     

    עד עכשיו האשמתי את עצמי כשדברים לא הלכו, וחשבתי שכשאתנהג כמו שצריך עם אדם מתאים הכל יסתדר. ברגע זה התקווה הלכה. כמו בסיפור הארטיק, הייתי טובה וגיבורה, שיניתי דפוסים שהלכו איתי שנים, העולם גמל לי באדם שתמיד רציתי והנה הוא הולך, אין הסבר, ושוב, אף אחד לא יכול לתקן את זה. ואז הגיע הכעס, על זה שהוא התנהג אלי כמו בת הזוג שלו, גרם לי להרגיש בטוחה, שידר בדרכים שונות שהוא לוקח אותי ברצינות, או בקיצור – הוריד לי את ההגנות לגמרי, ואז הביא את המכה.  

     

    בפעמים קודמות שדברים לא הלכו יכלתי להמשיך הלאה, זה שינה את הכל. איך אוכל לבטוח במישהו כשהכל יכול להתרסק בכל שלב בלי רמז שזה הולך לקרות? דנה ספקטור כתבה פעם על ערפדים רגשיים, אנשים שלא מסתפקים בסקס אלא רוצים את כל החבילה, להיות בכאילו קשר, ליהנות מכל מה שיש לבחורה להציע, ולהתאייד אל האופל אחרי שסחטו הכל (וכן, אני רואה יותר מדי סדרות ערפדים לאחרונה). הרגשתי שזה בדיוק מה שקרה והאמון שלי לא ישתקם לעולם.

     

    חוויתי לא מעט אכזבות בתחום הזוגיות, אבל תמיד יכולתי להאמין בצד השני בתמימות ילדותית, לגלות אמונה פעורת עיניים של ילד, כאילו מעולם לא נפגעתי. ואהבתי את זה, לא רק בגלל ההשלכות הפרקטיות, אלא בעיקר כי זה החלק הכי יפה וטהור שבי, וזה שהצלחתי לשמור אותו הופך אותי למישהי שאני יכולה לאהוב. זה ישמע הכי וולט דיסני בעולם, אבל הידיעה שיש דברים שנשארו טהורים וטובים למרות שהעולם לא תמיד יפה מנחמת אותי – טוב הלב הבלתי נדלה של חברה אחת, המצפן הפנימי של אחרת, וכן, גם האמונה הנאיבית שלי. אנחנו לא יכולים לשלוט על הנסיבות, אבל אנחנו יכולים להישאר אנחנו, ובסופו של דבר, זה מה שמשנה. ולא הייתי עצובה כי הוא הלך, אלא כי למרות שדברים איומים קורים כל דקה, עדיין הרגשתי שהעולם נהייה קצת יותר חשוך כי איבדתי את האמונה.


     

    יש הרבה סוגי פגיעות, והפגיעה הספציפית הזאת לא מוכרת לי ולא ידעתי איך להתמודד איתה. אז כתבתי לו את מה שאני מרגישה ולהפתעתי הוא התקשר, היה עצוב בגלל מה שכתבתי וביקש שלא אפסיק להיות אני ואמשיך לקחת את הסיכון ולהכניס את היד לאש למרות שנכוויתי. אחרי שיחה ארוכה, שבסופה הבנו זה את זו טוב יותר, סיכמנו שאמנם לא הלך לנו כזוג, אבל שנינו רוצים להישאר בקשר אחרי שנירגע מהסערה. והשיחה גרמה לי להבין שלא הכל שחור-לבן, ולמרות שהוא פגע בי זה לא היה בכוונה, זה לא אומר שהוא אדם רע, ומבחינתי השיחה הוכיחה את זה.

     

    "איש לא מתגבר על חוסר ההוגנות הראשון"

    פיטר פן נפגע בהפתעה, ומזועזע, לא מהכאב אלא מחוסר ההגינות. המחבר, ג'יימס מתיו בארי, כתב: "כל ילד מגיב כך בפעם הראשונה שנוהגים בו בחוסר הגינות, כאשר הוא מתקרב אליך ומתמסר לך, כל מה שהוא חש זה שהוא זכאי לקבל יחס הוגן. אחרי שגילית כלפיו יחס לא הוגן, הוא יחזור לאהוב אותך, אבל לעולם לא יחזור להיות אותו ילד. איש לא מתגבר על חוסר ההוגנות הראשון: איש מלבד פיטר". ולמרות שכרגע אני לא יודעת איך אוכל לחזור ולהאמין כבעבר, השיחה החזירה לי ניצוץ של תקווה, ואולי יום אחד אחזור להיות כמו פיטר פן, אצליח לשכוח, ולמרות שקצת חשוף עכשיו, בסופו של דבר אחזור להאיר.

     

    >>> מאמרים וטורים על התמודדות עם אהבה נכזבת

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    היה כל כך טוב, שהרגשתי שזה כמעט לא מציאותי
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים