רגעים קטנים של אמת: על ההצגה "הסערה"
"הסערה" כובשת את הקהל בזכות העולם הנסתר מהעין שהיא חושפת, באמצעות אלמנטים צנועים ומלאי דמיון. אלו ניואנסים תרבותיים שמלמדים על אותה "נפש רוסית" בעלת צער ויופי
יש מעט שחקנים שבחירותיהם בתפקיד, יהא אשר יהא, תמיד יסקרנו אותי ובאשר ילכו, אלך גם אני בעיניים עצומות. יש עוד פחות תיאטראות, ואת זה אוֹמַר בצער, שבחירותיהם הרפרטואריות טומנות בחובן הפתעה או מעוררות סקרנות לקראת הבאות, ולו רק בעצם הבחירה שיש בה משהו שלא חושש מלגלות קו מחשבה, לחשוף מאוויים נסתרים, לבטא תשוקה לאופק שאליו אפשר לשאוף.
על חיים עירוניים נטולי תכלית (מתוך "הסערה")
בתיאטרון גשר מצליחים פעם אחר פעם לעורר את בלוטות הטעם, לפתות את התיאבון ולסקרן לא רק ברפרטואר, זה כבר נחשף בשבוע שעבר, אלא גם בכל הנוגע לעולם התיאטרלי של "המולדת הראשונה" אשר מציג בימים אלה על במתו.
פסטיבל "מסיכת הזהב" שמגיע ישירות ממוסקבה, נושא את שם התחרות השנתית המרכזית ברוסיה בתחום התיאטרון. אם תרצו, מדובר במקבילה רוסית לפרסי הטוני האמריקנים. בשנתו הראשונה בארץ, מציע הפסטיבל ארבע ממיטב ההצגות שהופקו ברוסיה. אם לשפוט על פי שתי הסנוניות הראשונות - האחת, גרסה מפוארת של "הדוד וניה", שפתחה את אירועי התיאטרון הבינלאומיים של פסטיבל ישראל, והשנייה, "הסערה", הפקה חד פעמית המבוססת על המחזה של אלכסנדר ניקוליביץ' אוסטרובסקי, אשר פתחה בסוף השבוע את אירועי הפסטיבל באולם הבית של גשר - מדובר בחגיגת תיאטרון משובחת במיוחד.
מדובר בחגיגת תיאטרון משובחת במיוחד. האירוע, ששומר על זיקה בין תיאטרון גשר הישראלי שחוגג השנה עשרים להיווסדו, אבל לא פחות מכך מעשיר את חווית התיאטרון של הקהל הישראלי בעבור עולים ותיקים, עולים חדשים וצברים כאחד, הוא יהלום משובח.
סערה בכוס תה
את "הסערה" של אוסטרובסקי, מחזה שאין בו ולו דבר עם זה האחרון שכתב שייקספיר, ונושא משום מה את אותו השם בעברית, ביים מעשה אמנות צרוף, הבמאי הרוסי, לב ארנבורג. המחזה של אוסטרובסקי, עליו מבוססת גם האופרה "קטיה קבנובה" של לאוש ינאצ'ק, המוכרת היטב לקהל הישראלי, הוא פסגה ספרותית שהוצגה מעט מדי על הבמה העברית. בסוף השבוע, זומנה לחובבי התיאטרון בארץ הזדמנות מצוינת לצפות בגרסה משובחת במיוחד לטקסט הנדיר הזה, שלא בכדי הפך לקלאסיקה של המחזאות הרוסית.
אוסטורבסקי, כמו וסילי שוקשין אחריו, היטיב לצייר את חייהם של האנשים הפשוטים ברוסיה. הוא כתב על השמחות הקטנות, על הטרגדיות היומיומיות, על ימות החולין והחג ועל אותה "נפש רוסית", כפי שנהוג לכנות אותה, שיש בה את כל הצער והיופי בו זמנית.
בעזרת האדם הפשוט וחיי היומיום, נמתחה בכתביו של אוסטרובסקי גם ביקורת על ההיררכיה החברתית ועל החיים העירוניים נטולי התכלית. בניגוד לשוקשין, שמחזותיו סובבים סביב שנינויות מילים ושפה, אוסטרובסקי מיטיב לצייר בעזרתן אווירה, לתפוס את רוח המקום, לעטוף את בני האדם - האנטי-גיבורים של החיים, בחום שאי אפשר שלא להישבות בקסמם.
מרגע הנץ אור דמדומים ראשון על הבמה היפהפייה שעיצב אלכסיי ווטיאקוב, הלב נשבה בקסם התיאטרון הזה. קורות עץ מתנדנדות משמשות גג של קיטון דל מוכה עזובה, וגבעת טרשים לטפס עליה ולקפוץ ממנה אל הוולגה. את המים בהם משתכשכים מדי פעם השחקנים, הלכה למעשה, הצופה אינו רואה. השתקפותה נגלית לפניו מהמראה התלויה מלמעלה על צוגי התאורה והאפקט המתקבל מרשים. קורות עץ ישמשו גם כספסלים ויעידו על דלות החומר בעולם הבלתי מוכר שנפרש לפנינו.
מקום של כבוד
זהו מחזה לעשרה שחקנים ולכל אחד מהם שמור בו מקום של כבוד. גם תפקידי המשנה הן חגיגה למשתמש בזכות עיצוב דמויות עשיר, מדויק ומלא חן. במרבית הפרשנויות למחזהו של אוסטרובסקי, מרכז העלילה סובב סביב דמות האם, אשת ברזל, נוקשה, צנטרליסטית ושתלטנית, שרודה במשרתות ובכלתה ושולטת ביד רמה בבנה, שכרוך אחריה ומתבטל למולה. אצל ארנבורג, האם היא עדיין הציר המרכזי אך הדגש, כך נדמה, הוסט אל אנסמבל הדמויות ששזורות זו בזו כמקשה אחת ומניעות ביחד את העלילה.הסערה, שאת הדיה כבר ניתן לחוש, מפרה את שלוותם של תושבי הכפר, אנשים פשוטים, נוצרים אדוקים שנאחזים באמונות תפלות, במעט שיש ובאלכוהול שְיִמְחה וישכיח את הדורש שכחה. הטבע, בדרכו, משמש כסממן חיצוני לרגשות קיצוניים שמחוללים במחול שדים מתחת לפני השטח: אהבה אובססיבית, הרסנית, של הכלה הצעירה לעובר אורח זר שמובילה אותה אל הקצה.
מריה מברינה, בתפקיד הכלה הצעירה, היא באופן מאכזב הכי פחות דומיננטית בהפקה של תיאטרון הדרמה הרוסית מגניטוגורסק. כל שאר השחקנים, בהם גם תפקידי המשנה, מאפילים עליה ומקיימים לתחייה על הבמה עולם שלם, רוחש ומופלא של רגשות והתרחשויות. נדז'דה לברובה, בתפקיד האם היא דמות שונה מזו "המסורתית". יש בה מלכתחילה גם את עוצמת הפלדה של אם משפחה שמנסה לשרוד במציאות לא פשוטה ולהגן על השבט וגם, מנגד, את השבר הגדול שמבצבץ עוד הרבה לפני מונולוג ההתרסה מול אלוהים - שהוא ליבת המחזה.
כאקט מחאתי על כוחנותה של החברה הפטריארכאלית, אוסטרובסקי מציג במחזה את הנשים במרכז. גם בהפקה הבימתית, הנשים הן אלה שלובשות ומלבישות את המכנסיים ובעיקר גונבות את ההצגה. מרינה קריוקובה, בתפקיד המשרתת העיוורת, מטריונה, היא אחת הדמויות המצחיקות והנוגעות ללב שראיתי לאחרונה על במה.
זה נכון גם לגבי המשרתת הראשית, גלאשה, ליבה ליאמקינה, שמאוהבת בסתר ליבה בבנה הנשוי של האדונית, טיחון, ורוקחת מיני מרקחות חסרות תועלת כדי לזכות בליבו. אחותו הצעירה של טיחון, ברברה, אותה מגלמת אלונה שבליובה, היא יצור יפהפה, ילדותי, שובב ומוצף הורמונים שלכולם קשה לעמוד בפניו - בעיקר למאהבה, קודראש.
ביחד, אגב, הם חולקים, את אחת מסצנות האהבה היותר מרשימות שזכורות לי על במה.
את טיחון, שנושא אמנם בתארים "גבר" ו"בעל הבית" אך בפועל מצטייר כחדל אישים מוחלט מלבד אהבתו חסרת הגבולות ונטולת הסיכוי לאשתו, משחק נפלא השחקן ולדימיר בוגדנוב. ביחד עם יורי דובאנוב, שמשחק את שותפו לכוס ולכעס, הם הופכים למגוחך את המושג "עולם של גברים".
כוחה של ההפקה הזו היא בצניעותה שחושפת את אינסופיותו של הדמיון. "הסערה" הזו כובשת בזכות העולם הנסתר מהעין שהיא חושפת, אורחות חיים שאינן מוכרות לקהל הישראלי, ניואנסים תרבותיים שמלמדים רבות על מקום קסום ופחות זר מכפי שנדמה. אך בעיקר כוחה מתבטא ביכולת הנפלאה לשזור בתוך האגדי, רגעים קטנים של אמת וריאליזם. אחרי "הדוד וניה" שהגיע ארצה בשיתוף עם פסטיבל ישראל, מסתמן הפרויקט שיזמו בתיאטרון גשר, כאחד מאירועי התיאטרון המשמעותיים של השנה. יש לקוות שפסטיבל "מסיכת הזהב" יהפוך מאירוע חד פעמי למסורת.
