אהבה: ניסיתי - והתברר שהיא לא רוצה אותי

מקווה לא לאבד את היכולת לתת ולקבל אהבה. האם הבגרות הזאת - שמכירה בכך שאהבה אינה תמיד הדדית - מפחיתה בכל פעם מהרגש שאהיה מסוגל לתת לאשה הבאה?

ירון גרינספלדפורסם: 13.06.11 , 13:45

הדס היא משהו מיוחד. בעולם המעייף של הדייטינג, אתה יוצא באופן טבעי עם אלה שמעניינות אותך יותר, אבל תמיד יש כאלה שבולטות יותר. יש בה משהו מיוחד. קשה להסביר בדיוק מה, אבל יודעים שזה שם. יש הרבה נשים עם חיוך יפה, אבל שלה יפה יותר. נשים רבות מריחות טוב, אבל הריח שלה גורם לי להרגשה טובה יותר. יש הרבה נשים רגישות, אבל לא כמוה. חכמות, וכן הלאה.

בואו לדבר על אהבה ועל דחייה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים

אחרי כמה חודשים של ידידות, ואחרי שאמרתי לה שיש לי עניין כשלא היתה בטוחה אם אני צוחק או לא, החלטתי שמספיק. אני חייב לדעת. אז אחרי שיצאנו לפאב אמרתי לה באופן ישיר שאני מעוניין בה. היתה לי הרגשה לא טובה עם זה לפני כן, אבל אמרתי שאני חייב לנסות.

בדרך כלל אני אדם רהוט. לא מדבר הרבה, אבל כשכבר כן מדבר, יודע בדרך כלל לבחור את המילים הנכונות. גם בחיי העבודה ובחיים המקצועיים וגם ברוב הדייטים. אבל הפעם נתקעתי, גמגמתי, והיה שלב שבו היא שאלה אותי – ספק ברצינות, ספק בצחוק – אם אני חוטף שבץ. בסוף, אחרי קצת מלמול חסר פשרות, יצאו כמה מילים שבסופן הגיע המשפט 'אני רוצה לצאת איתך' ואחריהן התשובה שלה, שנוסחה באופן רגיש ביותר, שמסבירה שזה לא הולך לקרות.

לצערי, תחושת הבטן שלי התבררה כנכונה, והיא לא היתה בעניין. הסבירה שהיא לא רואה אותי באותו האופן. ועם כמה שאני רגיש מפנים ובדרך כלל אדיש וקר רוח מבחוץ, הפעם גם חיצונית היה לי קשה להסתיר את תחושותיי, ופרצוף של כלבלב עצוב יצא לו גם החוצה. אני לא נוהג לחשוף את עצמי, צירוף של נסיבות ילדות וככל הנראה גם עניין מולד, אבל הדס פשוט הוציאה את זה ממני.

האהבה שאנחנו מסוגלים לקבל ולתת משתנה עם הגיל?

עוד מבט:

אני קיפוד, עם דוקרנים וקליפות

מירב רזניק

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר משהו בתוכי קפא. הייתי המומה מדי ולא יכולתי לעכל את המילים, את העוצמה שלהן. נדיר למצוא עצמך שקוע בשיר של אדם אחר, זר לך לחלוטין, ולחוש כאילו הוא ביקר בנבכי נשמתך והוציא את האמת שלך החוצה דרך גרונו, אבל זה מה שעשתה לי איה כורם

אני קיפוד, עם דוקרנים וקליפות

מה שמבאס במיוחד הוא הבגרות שמתלווה לדחייה הזאת. עם כל פרצוף הכלבלב הזה, שלמען האמת אני די גאה בו, כי אין טעם להסתיר אותו והוא אפילו מעיד על כך שאני מתחיל להיות מסוגל להביע גם כלפי חוץ, אני יודע שזאת לא הפעם הראשונה בחיים שזה קורה לי. לצערי, ככל הנראה זאת גם לא הפעם האחרונה. אז נשאלת השאלה: האם ככל שאנחנו מתבגרים כמות האהבה שאנחנו מסוגלים לתת או לקבל משתנה? האם הידלקות של תיכון, של אהבות ראשונות, תהיה בהכרח מרגשת ומוצלחת יותר מכזאת של חמש, שש או עשר שנים לאחר מכן ויותר?

אהבה, כמו שאני רואה אותה בדומה לרבים אחרים, היא רגש שלא נעלם באף גיל. בגיל עשר כמו בגיל 90, יש בך את היכולת והרצון לאהוב ולהיות אהוב. ובכל זאת, האם הבגרות הזאת - שמכירה בכך שאהבה אינה תמיד הדדית, ושהיא נגמרת לפעמים - מפחיתה בכל פעם מהרגש שאהיה מסוגל לתת לאשה הבאה?

אני מנסה להיאבק בכך, ולתת מעצמי את כולי עבור כל אשה שאיתה אני נמצא. ב"לתת מעצמי" הכוונה היא לא להשקעת זמן או כסף, לא דברים חומריים, אלא לרגש שלי. זה לא קל. נדמה לי שיש לי פרופורציות על בעיות בחיים. כשמדובר בבעיות שאיתן נאלצתי להתמודד בסביבתי הקרובה, מחלות ובעיות אחרות שהן מעבר לסף ההתמודדות הממוצע של סטודנט מצוי, הכל קטן עלי. מרתון, טריאתלון – שטויות. ענייני עבודה וחיכוכים? הצחקתם אותי.

ענייני אהבה? זה כבר גדול עלי. מתקשה להתמודד עם זה. נדמה לי שבסופו של דבר, עם השנים ועם אכזבות שכל אדם עובר בחייו, אנשים מפתחים שריון. מתרחקים יותר מאנשים אחרים, מתגוננים כדי לא להיפגע.

התפישה שלי עד כה, שעליה אני מקווה לשמור, היא לנסות ולהיפתח כלפי כל אשה בכל פעם מחדש. אבל אני חייב להודות שזה הופך להיות קשה יותר ויותר בכל פעם.