שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בחן את עצמך: האם אתה ניאו מלתוסיאן?
    דמיינו מה יקרה אם מחצית מהסינים יחליפו את האופניים במכונית. אם המחשבה שמחירי הדלק יזנקו מפחידה אתכם, אז ייתכן שתוכלו להזדהות עם משנתו של תומס מלתוס, הוגה שנחשב קיצוני במאה ה-18. שוויון? יש דברים שעדיף לשכוח

    תומס מלתוס שנולד במאה ה-18 הוא אחד מההוגים החביבים עלי. הוא אמר את מה שהאמין בו ולא התבייש. דוגמא גרועה מאוד לפוליטיקלי קורקט. בימינו חלק ממה שכתב נשמע כל כך בוטה עד שזה מפסיק להיות נורא והופך כמעט מצחיק. הנה ציטוט אהוב עלי בקשר לעניים: "אם פוחדים אנו מרעב, כי אז חובה עלינו לעודד בשקדנות את צורות ההרס האחרות של הטבע... תחת שנקנה לעניים הרגלי ניקיון, עלינו לטפח בהם הרגלים מנוגדים בתכלית... עלינו לעשות את רחובות ערינו צרים יותר, לדחות בני אדם בתוך הבתים וליצור את התנאים לשיבתן של מגפות...".

     

     

    וזה עוד לא הכל. את הכפרים מלתוס ממליץ לבנות ליד ביצות ומקווי מים עומדים ומסריחים, ובכלל, כדאי לעודד התיישבויות באזורי הביצות מוכי המחלות. תרופות? חובה להתנגד לכל מפתחי התרופות מצילות החיים (חיי עניים כמובן), ובמיוחד חובה להתנגד לכל "מבקשי הטובה" לכאורה, אותם צדקניים המנסים לסייע לעניים, ולשפר את מצבם התברואתי.

     

    למה מלתוס רוצה את זה? מדוע אדם רציני ואיש כנסיה כותב דברים כאלה? ובכן, מלתוס, בניגוד לאופטימיסטים בני זמנו (מאה 18 ו-19) פוחד מריבוי אוכלוסין. הוא פוחד ממראות עוני קשים שיובילו למלחמות על משאבים. העובדה הקשה שמטרידה אותו היא עובדת המחסור; זה שאין מספיק לכולם. ובמיוחד זה שה"כולם" הזה הולך וצומח.

     

    אוכלוסיית העולם גדלה יותר מהצפוי 

    יש על כדור הארץ שלנו יותר ויותר אנשים. לא כולם בזמנו חשבו ככה. בואו ניקח למשל את הסטטיסטיקאי האנגלי בן המאה ה-17 גרגורי קינג. ב-1696 הוא העריך את תושבי אנגליה בכמיליון וחצי איש. לדעתו, האוכלוסיה תכפיל את עצמה שם רק בשנת 2300. שימו לב, כבר בימינו יש שם כ-50 מליון איש.

     

    הכפלה נוספת שתביא את המספר ל-20 מליון תתרחש לדעת קינג רק בשנת 3500. ובכן, קינג טעה. ומלתוס, כך מתברר, ראה את העולם בעיניים מציאותיות יותר; האוכלוסיה הולכת וצומחת. אבל זאת לא הסיבה לדאגה של מלתוס. הסיבה העקרית היא שהוא האמין שקצב גידול המשאבים (אוכל נניח) איטי הרבה יותר מקצב גידול האוכלוסיה.

     

    ולכן, אם לא ננסה לעצור את הגידול הפראי שלנו החברה שלנו תקרוס עקב מתחים, קונפליקטים ומלחמות – תוצרי רעב. סינים, אפריקנים והודים רוצים לחם. עד לפני חמישים שנה רבים התייחסו למלתוס כאל בדיחה. איש פרימיטיבי. הוא לא צפה את ההתפתחות הטכנולוגית העצומה שעברה האנושות. הוא לא חשב שיותר אנשים ויותר טכנולוגיה מביאות לצמיחה ופריחה. הוא לא שמע על בוטניקה מפותחת ועל חקלאות מודרנית.

     

    איש הזוי. אבל בכלל לא בטוח שהוא טעה. שימו לב לאסון הזה: בימינו יש פחות ופחות סינים מוכי רעב. אבל לא רק זה, יש גם פחות הודים רעבים ויש גם פחות (קצת פחות) אפריקנים רעבים. נשמע טוב? טוב למי?! לנו (לי ולכם) זה כנראה פחות טוב.

     

    זו האנרגיה. לא האוכל

    מתברר שכשסינים יוצאים ממעגל הרעב הם רוצים לחם, וכשהרבה אנשים רוצים לחם, המחיר שלו עולה. כשמחיר הלחם עולה אנחנו משלמים יותר ויש כאלה שזה יותר מדי בשבילם. אנשים כאלה יוצאים במצרים, למשל, לרחובות. אז מה? אתם בטוחים שאתם נגד רעב באפריקה?

     

    יש שיטענו שדוגמת גרעיני החיטה אינה דוגמה טובה. יש מומחים שטוענים שאפשר כבר להאכיל את רוב תושבי העולם, והבעיה היא ספקולנטים של מוצרי מזון שמשחקים בהיצעים וביקושים. אולי. אבל זו דרך טובה להציג את זרם המחשבה המכונה "ניאו מלתוסיאניזם" – חוקרים בני ימינו שחושבים שמלתוס צדק.

     

    נושא חשוב שבו עוסקים הניאו מלתוסיאנים הוא שאלת משאבי האנרגיה של האנושות. נסביר. היום ברור לכולנו שיש כמות מסוימת וסופית של אנרגיה פוסילית (אנרגיה בנוית מאובנים – נפט, פחם ועוד) בעולם שלנו. ברור גם שהמשאבים הולכים ופוחתים.

     

    והמרוץ הוא בין התעשיות שמנצלות את הדלק הזה, שעליו כל הכלכלה שלנו מבוססת, לבין מדענים ששואפים (חולמים? הוזים?) למצוא תחליפים מספיקים. מי יגיע ראשון לקו הגמר? וגם כאן שאלת החלוקה הצודקת שבין הצפון העשיר לדרום העני רלוונטית. נניח שאנחנו רוצים לחלק בצורה הוגנת את משאבי האנרגיה של העולם. ככה, אנחנו רוצים הגינות בסיסית.

     

    רגע, אנחנו צבועים?

    ננסה לחשוב, אם כך, מה יקרה לעולם אם רק מחצית מהסינים הבוגרים ינטשו את האופניים ויעברו למכונית. מה יקרה לעתודות הדלק של המערב אם התעשייה בסין תמשיך להתפתח? מה יקרה למחיר הדלק?

     

    בהינתן חלוקה צודקת של כמות האנרגיה לפי ראש, לכל תושב כדור הארץ באשר הוא, ספק אם מי מאיתנו יוכל להגיע במשך יותר משבוע מהבית לעבודה. אנחנו פשוט נבזבז בחודש את המכסה שהוקצתה לנו לחיים שלמים. תעשיות שלמות, כלי רכב וכלכלה ענקית המבוססת על ניצול משאבים ועל ניצול הצד השני של העולם תשותק. אז מה צריך אדם חושב לרצות? חלוקה שווה? הנה עוד סיבה לא לחשוב יותר מדי.

     

    ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים