גניבת הבגרות בתנ"ך: תמרור אזהרה למערכת
בימים אלו יושבים תלמידי ישראל ומנסים לשנן כמויות עצומות של מידע, במטרה לפלוט אותו בצורה הכי מדוייקת - זו שתוביל לציון הגבוה ביותר בבגרות. ענת לב-אדלר מזכירה שכאשר ציונים הם חזות הכל - גם גניבת טופס הבחינה נראית הגיונית
למעשה, ניתן לומר כי למידע אותו אנו אוגרים ואוגרים – ברשימות המועדפים, בסיכומי השיעור, בחריש העמוק לקראת בחינות, בתאי הזיכרון הדוויים של המוח ושל המחשב - אין יותר משמעות עבורנו, מעבר לעובדה שהתרגלנו לצבור אותו.
בהקשר זה של צבירת מידע, הרי שמודל בחינות הבגרות הקיים בישראל, היקפן והעומס שהן מטילות על התלמידים, הוא סוגייה חשובה שיש להתייחס אליה ולא רק בגלל המעידה המצערת של התלמידה מירושלים, שגנבה את טופס מבחן הבגרות בתנ"ך.
קולטים ופולטים תועפות של מידע
לצערנו, דומה כי מערכת החינוך בישראל בוחרת לשים את יהבה על קליטת מידע ופליטתו ולא על אופן הניתוח והשימוש בו בזמן אמת. בשורה התחתונה: צבירת המידע הפכה למטרה בפני עצמה, גם כאשר מדובר במרוץ למבחני הבגרות. הבחינות במתכונתן הנוכחית דורשות מן התלמידים לקלוט ולפלוט תועפות של מידע שברוב המקרים אין עושים בו בדל שימוש בחיים האמיתיים שלאחר השחרור מהצבא וספק אם יש דרך לדלות אותו ממצולות הזיכרון.
לא רק עומס המידע שמוטל על התלמידים העומדים בבחינות הבגרות הוא סוגיה שיש לדון בה, אלא גם הכמות המיותרת של מספר הבחינות הנדרשות כדי לעמוד בתנאים לזכאות בתעודת בגרות. למרות שבעבר התקיימו מספר דיונים סביב הדרישה לצמצם את מספר בחינות הבגרות המצפות לצעירים בהגיעם ללימודי החטיבה העליונה והתיכון, הרי שבפועל התלמידים עדיין נמצאים במרוץ אל עבר הציונים הנכספים. לצערנו, מצב זה גורם לכך שהישגים מספריים נתפשים חשובים יותר מחתירה לערכים, רכישת כלים ללמידה עצמאית או חשיבה מקורית, וחומרים שאינם נכללים בבחינות הבגרות אינם זוכים למבט נוסף.
וכך, במקום לטפח דור של צעירים מתעניינים וחקרנים, מאותגרים מבחינה מחשבתית ובעלי יכולת ניתוח ולמידה אישיים, אנחנו משחררים בכל שנה מפס הייצור של המערכת מכונות קלט-פלט שמסכמות חומר, אבל לא מסוגלות לנתח אותו. שמלקטות וזוכרות תאריכים של מלחמות ונצחונות, אבל לא כיצד הם קשורים אלה באלה ומולידים זה את זה לאורך ההיסטוריה. שמגיעות למבחנים, אבל לא לבגרות.
תמרור האזהרה מהבהב במרץ
בהקשר זה, ייתכן כי גניבת שאלון הבגרות בתנ"ך על ידי הנערה מירושלים, יכול להוות תמרור אזהרה שעל המערכת להבחין כי הוא מהבהב במרץ. נראה שאם יש מסקנה חשובה שיש לחתור אליה כתוצאה מאי עמידתה של תלמידת בויאר המצטיינת בפיתוי המבחן הפתור מראש, הרי היא נסובה סביב סוגיית עומס בחינות הבגרות עמו מתמודדים הצעירים בישראל והצורך לצמצם את מספר מקצועות הבחירה בהם ניגשים לבגרות.האם באמת שני מבחנים סופיים ומסכמים (מגן ובגרות) בשפיץ של כיתות י עד י"ב היא הדרך היחידה להעריך את ידיעותיו של תלמיד בתחום מסויים? האמנם בכל מקצוע אותו לומדים בחטיבה העליונה ובתיכון חובה שימתין בסופו של הנתיב מגדלור הבגרויות? והאם האופן בו מתקיימות בחינות הבגרות הוא הדרך היחידה האפשרית? האם אכן הישיבה המלחיצה למשך שלוש שעות מול טופס סטנדרטי היא שתאפשר לתלמיד לשלוף, לכמת ולהוכיח את כל הידע שצבר מראשית ימי לימודיו ועד הגיעו למעמד המחייב של בחינת הבגרות?
כמובן יש לציין שעדיין, למרות העומס המוטל על תלמידי ישראל, רובם המכריע אינו בוחר לגנוב את טופסי הבחינה כדי להוביל במרוץ אחר הציון. לתלמידה שגנבה ונענשת בצדק, אני ממליצה בחום לחזור וללמוד היטב את עשרת הדברות והפעם לא לשם העמידה בבחינה, אלא במטרה להצליח וליישמם בחיים האמיתיים, שהרי לשם כך אנחנו לומדים ולא למען הציונים.
הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. ספרה החדש, "סוד המזל", ראה אור בימים אלה. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ויז'ואל/פוטוס")
