אחרינו גיא פינס, מולנו ערס

מוטי: שלום וברוכים הבאים לתוכניתנו "לונדון את קירשנבאום". אנחנו רוצים להודות לעפר שלח ולרביב דרוקר על כך שהחליפו אותנו בשבוע האחרון. ירון ואנוכי היינו בקירגיסטן, שם צילמנו סרט תיעודי על הרגלי רבייה סאדו־מזוכיסטיים בקרב פינגווינים בודהיסטים ננסיים. מה החוויה הזאת לימדה אותנו, ירון?

ירון: אותי היא לא לימדה דבר, אני לימדתי את עצמי הכל.

מוטי: יפה. הערב בתוכניתנו, הטפטפת: מחקר חדש שנערך באוניברסיטת תל אביב טוען שלא מדובר בהמצאה גאונית ישראלית כפי שחשבנו עד כה, אלא פשוט בצינור עם חורים שמישהו מצא זרוק. וגם, נווטים בחיל האוויר: למה צריך אותם כשיש GPS? האם זה בשביל לבקש מהטייס להאט?

נפתח באירוח נציג של ועד רכבת ישראל, אבל לפני הכל, מבזק החדשות.

נו, ההוא: ערב טוב. הרשות הפלסטינית איבדה שליטה, ואלפים בזזו מבנים נטושים בחברון. כתב חדשות 10 צביקה יחזקאלי מדווח שעד כה הוא הצליח להשיג לעצמו טלוויזיית פלזמה ומיקרוגל. יו"ר הרשות אבו מאזן חגג ואמר ש"הדגל הישראלי הורד לנצח". בינינו, אם זה לא מספיק לו, אז אנחנו גם לא נעלה למונדיאל.

ונסיים בבשורות: בשנים הקרובות תקצה הממשלה עשרות מיליוני שקלים לשיקום ירושלים העתיקה. בסיום התהליך יהרוס צה"ל את ירושלים ויחזיר אותה לפלסטינים.

סינתיסייזר: טננ־טטננה־טננ־טטננ־טננ־טטננה־טננ־טטננה.

מוטי: תודה לך, קריין שרואים חמש דקות כל יום עד שמתרחש אסון, ואז הוא מחזיק את השידור בזמן שמאתרים את יעקב אילון, ובינתיים אלון בן־דוד לא מצליח להיזכר איך קוראים לו.

טוב, ירון, נמסר לי שנציג ועד הרכבת מתעכב. או, הנה הוא מצטרף אלינו. שלום לך, שוקי אמיגה.

שוקי: כן, אני מצטער, פשוט הגעתי הנה ברכבת. 

ירון: שוקי, אנשים רבים מעוניינים לדעת איך זה שבשנת 2011 - כשרכבות ביפן נוסעות באופן קבוע במהירויות של 320 קמ"ש, ובסין פועלת כבר קרוב לעשור רכבת בשיטת ריחוף מגנטי, ובשווייץ מתקרבים ל־100 אחוז דיוק בזמנים, ובנורווגיה חודש לא מזמן קו רכבת לכפר קטנטן שממוקם 400 קילומטרים צפונית לחוג הארקטי -- שירות הרכבת בארץ נשאר עד כדי כך מחורבן?

שוקי: מתי בפעם האחרונה נסעת ברכבת בישראל שאתה אומר את זה?

ירון: לפני עשר שנים.

שוקי: נו, אז מה אכפת לך?

מוטי: תראה, יש טענות רבות על רכבת ישראל. הקווים הקצרים, הציוד המיושן, הדיבורים על נפוטיזם בוועד שלך, שלא לדבר על הצפיפות הבלתי נסבלת, על ביטולים ללא הודעה מראש של תחנות או נסיעות שלמות, ועל כך שמדי פעם פורצת שרפה בקרונות.

שוקי: למה להסתכל על חצי הכוס הריקה? רוב הזמן לא פורצת שרפה. והכי חשוב, אנחנו לא מהירים?

מוטי: לא בסטנדרטים של 50 השנים האחרונות.

שוקי: כן, אבל ברכבת אתה יכול לקרוא. בנהיגה אתה יכול לקרוא?

ירון: אני יכול.

מוטי: מר אמיגה, בכל זאת, שר התחבורה ישראל כ"ץ הכריז שיש לכם ארבעה חודשים להציג שיפור או שהוא יסגור את הרכבת, מה שעלול להוביל לכך שמאות אלפי אנשים לא יתעצבנו בראשון בבוקר.

שוקי: אחרי המינויים של ישראל כ"ץ במשרד החקלאות, אני הראשון שתמך במעבר שלו למשרד התחבורה. אתם מבינים, אחי היה חקלאי.

מוטי: כן, תמשיך. שוקי, אתה יכול להמשיך. הוא שותק. למה אתה לא עונה?

שוקי (כותב על שלט ומרים אותו): "פתחתי בשביתת פתע".

מוטי: אדוני, אתה לא יכול לפתוח בשביתה באמצע האולפן. זה ממש לא מקובל להתנהג כאן כמו ערסאוות.

ירון: ערסוואת. נדמה לי שבערבית אומרים ערסוואת, במלרע, כך נראה לי. כן, לא חשוב.

שוקי: אתם יודעים שגם השוטרים בהפגנה שערכנו מול ביתו של יו"ר הדירקטוריון של הרכבת קראו לנו ערסים?

מוטי: זה לא בסדר.

שוקי: היינו צריכים להרביץ להם עד שהם הבינו אחרת. תראו, אני אסביר לכם בפשטות מדוע הוועד מתנגד לפיקוח חיצוני ברכבת ולרפורמה. 

ירון: נו?

שוקי: כי אנחנו מושחתים.

מוטי: סליחה? 

שוקי: אה, מצטער, יצאה לי האמת. התכוונתי כי אי אפשר להקים יחידת פיקוח חיצונית סדירה בנוסף ליחידת פיקוח של המנכ"ל בתוך החברה. מדובר בבזבוז כספי ציבור.

מוטי: ומה עם הקמת חברות בנות לנדל"ן ולשינוע מטענים, ובעיקר חשמול מערך הרכבות והכשרת כוח אדם חדש תוך כדי כך?

שוקי: טוב חבר'ה, יש לי מחוזיאדה באילת, אני חייב להספיק לאוטובוס לשדה.

מוטי: אתה רציני?