שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בשביל המחר. נכי צה"ל צעירים במסע ליוון
    "לחלק חסרה רגל, יד, אחרים פגועי ראש אבל שום דבר לא עוצר אותם. אין מפסידים בתחרות הזו. רק מנצחים". ארבעים פצועי צה"ל צעירים יצאו לטיול של שיקום ואהבה בנופי יוון הקסומים

    מי שמביט מהצד לא יכול לדעת מה בעצם הוא רואה, מלבד קבוצת גברים נאנקים ונאבקים בתחרות משיכת חבל על חוף הים היווני.

     

    אף צד לא מוותר, זעקות עידוד נשמעות מכל הכיוונים. שמחה ענקית. אבל מי שבילה את הימים האחרונים עם חבורת הלוחמים הפצועים שיצאה למסע, מבין שהוא צופה ברגע מיוחד. רגע של שמחת חיים אמיתית וקריאת תגר על הפציעה שהפכה אותם מאנשים צעירים ובריאים למה שמכונה "נכי צה"ל".

     

    אם נתקרב, נגלה שלחלק מהמושכים בחבל חסרים אברי גוף, אחרים פגועי ראש או אברים אחרים אבל שום דבר לא עוצר אותם. כולם מושכים בחבל בנחישות ולכולם ברור: אין מפסידים בתחרות הזאת. רק מנצחים.


    כלבן נשאר כלבן. מקומי סקרן ואחד מחברי הקבוצה (צילומים: מתן ברמן)

     

    מדובר בחבורה מופלאה של לוחמים קרביים שנפצעו בשנים האחרונות בפעילות מבצעית. עמותת "בשביל המחר" המסייעת ללוחמים לעבד את חווית השרות הצבאי, ועמותת "עידו לעד" אותה הקימו הוריו של עידו גרבובסקי שנפל בפעילות מבצעית במלחמת לבנון השנייה, חברו יחד לארגון "מסע הפצועים ליוון". את המסע הפיקה חברת "יזהר טיולי שטח" ויחד יצאנו למסע שמטרתו אחת: לחזור הביתה מלאי אנרגיות, אהבה ותקווה. ואני כבר מקדים את הסוף ואומר: המטרה הושגה.

     

    מקדשים את החיים, עושים חיים

    המסע ליוון התחיל כבר בארץ, במפגש יוצא דופן שהתקיים במטע הזיתים של משפחת גרבובסקי. המטע האקולוגי, המכונה "מטע של חופש", מהווה אתר הנצחה ייחודי לבנם עידו ומקדש את שמחת החיים ואת אהבת האחר. אבי גרבובסקי, אביו של עידו ז"ל, משתף אותנו בתפיסת עולמו הברורה. "אנחנו מקדשים את החיים. מטרת המסע היא לעשות חיים". ואכן, כך עשינו.


    גאוות יחידה. הדגל של המסע

     

    אני עצמי יוצא כמדריך יחד עם צוות מוביל של אנשים מדהימים שזכות היתה לי להכיר אותם: דובי גניש, בן 44, קצין בהנדסה קרבית שאיבד את רגלו במלחמת לבנון השנייה. במסע הוא מחבק, פותר בעיות, נותן דוגמא לצעירים ממנו ומקבל את הכינוי "אבא דב".

     

    המלווים הנוספים מסורים ללוחמים בצורה בלתי רגילה ומלווים אותם 24 שעות ביממה: ענת יופה, שמנהלת את עמותת "בשביל המחר"; ברק גל, פסיכולוג

    המלווה את הפצועים; התורמים (שמבקשים לשמור על אנונימיות) שתרומתם הכספית אפשרה את יציאת המסע ובמהלכו הם מחבקים ומעבירים אל הפצועים חום ואהבה ללא גבול; אבי ואביבה, הוריו של עידו גרבובסקי שלזכרו מוקדש המסע; ד"ר איתן ברדן שאחראי על הצד הרפואי; ויחד איתנו גם שרון, מעיין, דניאל ומירב - צעירות ששרתו כקצינות נפגעים בצבא וכנראה ששם רכשו את היכולת שלהן להכיל את הכאב ואת הסיפור האישי של כל אחד מפצועים. על הכל מנצחים תילי ויזהר גמליאלי ויחד עם אלקוס וניקוס אנחנו מובילים את הקבוצה בשבילי יוון הקסומים.

     

    הפרוטזה הראשונה בעולם ועוד חיבורים למציאות הישראלית

    יוון רוויות סיפורי המיתולוגיה מקבלת אותנו עם שלל הקבלות למציאות הישראלית. הסיפור המיתולוגי של פלופס שנפגע בכתפו כאשר הוקרב לאלים הוא גם הסיפור העתיק בעולם על התקנת פרוטזה לפצוע.

     

    רכס הרי טאיגטוס המצוקי והטרשי אותו אנו חוצים ביום השלישי למסע היה בעבר שטח האימונים של לוחמי ספרטה הקשוחים. הסיפורים עליהם מרתקים את הקבוצה ומעלים את השאלה מה עשו הספרטנים עם הפצועים שלהם? התשובה נמצאת מספר קילומטרים מזרחה, באתר אפידאורוס בו נמצא מקדשו של אל הרפואה, שם קיבלו פצועי המלחמה היוונים טיפול רפואי.


    להכיל את הכאב

     

    תצפית על נוף עוצר נשימה של יער אלפיני מגלה שחלק מהנוף נפגע בשריפה הגדולה שהתחוללה במקום לפני מספר שנים. עבורנו, זאת הזדמנות לצפות בשיקום ולדבר על התהליך שמתחולל לאט אך בנחישות וסיור באתר העתיקות של אולימפיה מעלה שאלות כואבות על תנאי השרות של הספורטאים והשוואה לתנאי השרות של הלוחמים היום.

     

    אבל בעיקר מלווים אותנו רגעים קסומים: קבלת שבת שאחריה אנחנו נשארים לשבת יחד ולשוחח אל תוך הלילה על לא מעט כוסיות של אלכוהול מקומי משובח. פריחות נפלאות, נופים מרהיבים, מחצלת שנפרסת על שפת הנהר עם סיפורים שמתחילים לזרום כשתוך דקות יש ערימה של חבר'ה על מחצלת ומי רוצה לזוז בכלל? טבילה מרעננת באגם לאדונאס כשכולנו במים ו"אבא דוב" מתקתק חביתות. מהמקום הזה, כבר ברור לכולנו, לא נזוז עד הערב כי כל תוכנית היא בסיס לשינוי והפסקת צהרים של שעה הופכת לשלש שעות של סתלבט ויוצרת תחושה שהקבוצה הזאת נודדת ביוון מאז ומעולם. מפגשים מיוחדים עם מקומיים שניכר כי הקבוצה משאירה עליהם רושם עז , מדורה גדולה בערב (לא נפרט איך הגיעו העצים למדורה רק נרמוז שחי"רניק נשאר חי"רניק) והמון חיבוקים.


    פה עושים חיים!

     

    אנחנו פוגשים מוזיקאים מקומיים שנשארים המומים לנוכח האנרגיות המטורפות של החבורה: אין אחד שלא רוקד, מפזז ושר ואפילו נתגלו כישרונות מוסיקליים לא מבוטלים בין המשתתפים ובאצטדיון האולימפי החבורה מתחילה לרוץ. עם רגל, בלי רגל, כולם רצים ואני רואה ולא מאמין. כמה כוח יש בחבר'ה האלה.

     

    אבל בעיקר אנחנו מתמכרים לנופים הקסומים, לאוויר הצלול, לתצפיות המרהיבות ולהמון שמחת חיים ותחושה של אושר גדול.

     

    בבית

    חוזר הביתה. הימים עוברים ואני לא נרגע. מדבר עם החברים החדשים שלי בפייסבוק (משהו שלא עשיתי לפני כן מעולם), בוהה בתמונות, מספר על החוויה לכל מי שמוכן להקשיב. הכאב שפגשתי אצל הפצועים, האהבה המיוחדת של המלווים, הבחירה הלא מובנת מאליה להמשיך לשמוח וליהנות מהחיים והחבורה הנפלאה שהכרתי – כל אלה מרגשים אותי ומחזירים אלי את הגאווה על היותי ישראלי.


    אבא דוב. דובי גניש ואחת המלוות

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בשביל המחר. נכי צה"ל צעירים במסע ליוון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כולם בשביל אחד. גם בחו"ל
    צילום: מתן ברמן
    האיש שבדרך כלל היה מאחורי המצלמה. מתן ברמן
    צילום: מתן ברמן
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים