בילעין, נחזור אליך שנית

בצהרי שישי האחרון הוביל את ההפגנה השבועית בכפר בילעין שבגדה המערבית דחפור גדול. הדחפור הוביל טור של מפגינים - פלסטינים תושבי בילעין והסביבה, תומכים בינלאומיים ותומכים ישראלים-יהודים. מאות מפגינים שם מדי שבוע מפברואר 2005, עת נגזלו כ-2,000 דונם, בערך מחצית מאדמותיו החקלאיות של הכפר, וסופחו הלכה למעשה באמצעות גדר ההפרדה להתנחלויות הסמוכות, ובראשן מודיעין עילית.

הדחפור הותקף על-ידי חיילי צה"ל, צמיגיו חוררו בכדורים חיים, זגוגיותיו נופצו, פגזי גז מדמיע נורו אל תא הנהג והוא כוסו כולו במימיו המצחינים של ה"בואש". פעולתו הסימבולית של הבולדוזר נכשלה - בסופו של דבר הוא לא הסיר את הגדר.

אבל למרות הכישלון הסימבולי, החלו השבוע צה"ל ורשויות המדינה להסיר בעצמם את הגדר ממקומה הנוכחי. בספטמבר 2007 קבע בג"ץ כי יש לפרק את התוואי הנוכחי של כ-1,700 מטרים של גדר, וקיבל את הטענה שישראל הפקיעה את השטח בטענת שווא של צרכי ביטחון כאשר בפועל המטרה העיקרית היתה לספחו להתנחלויות הסמוכות, ובראשן מודיעין עילית ובכך לאפשר את הרחבתן באופן בלתי חוקי.

ההפגנה בשישי האחרון באזור בילעין (צילום: AFP)

בתוואי החדש, הסמוך יותר להתנחלות מודיעין עילית הוקמה לאחרונה חומה, שתחליף את הגדר המיועדת להריסה. החומה החדשה לא תשיב לתושבי בילעין את אדמתם שנגזלה במלואה. לטענתם, עדיין יוותרו 1,350 דונמים מעבר לחומה והבתים בהתנחלות שנבנו עליה לא יפורקו. יחד עם זאת, כמעט ארבע שנים לאחר שזכו במאבק משפטי בבג"ץ, ולאחר ביזוי מתמשך של החלטת בית המשפט, יושבו לפחות חלק מהאדמות לבעליהן.

מי ישלם את המחיר? 

בארבע השנים הללו גבה המאבק קורבנות. באפריל 2009 נהרג בסאם אבו-רחמה מפגיעת פגז גז מדמיע בחזהו בעת שהפגין, ולא סיכן אף חייל צה"ל או שוטר משמר הגבול. בדצמבר 2010 נהרגה אחותו ג'וואהר אבו-רחמה (לטענת צה"ל, מאטרופין שקיבלה בבית החולים). מלבדם נפצעו עשרות רבות של מפגינים, שלא סיכנו את כוחות הצבא המוצבים במקום שהונחו להגיב באלימות, בתוקפנות ובפחדנות למחאתם האזרחית הבלתי אלימה של המפגינים. עשרות מפגינים נעצרו, מקצתם, כמו למשל עבדאללה אבו-רחמה, נידונו לתקופות מאסר ארוכות באשמת ארגון הפגנות לא חוקיות.

ארבע שנים, קורבנות, ומאבק אחד שאפילו בג"ץ קבע כי הוא מוצדק. ומי ישלם את המחיר? מי ישלם את המחיר על הילדים של בילעין שגדלים במציאות של גז מדמיע, ביקורי פתע ליליים, מעצרים וטרור? מי יפצה אותם על אובדן הפרנסה ולא רק על אובדן חיים? ברור למדי כי את המחיר, כרגיל, ישלמו הנכבשים. איש לא יפצה וגם לא יכול לפצות על הקורבנות ואיש גם לא מתכוון לתת על כך את הדין או להצהיר על אחריותו המוסרית, כפי שצריך להיות במדינה נורמלית.

נורמלית אמרתי? במדינה דמוקרטית נורמלית לאזרחים, יש זכות להפגין נגד עוולות השלטון ונגד גזילת אדמות ופרנסה בהפגנות לא-אלימות, והם אינם צריכים לסכן את חייהם לשם כך, או לסבול טרור מדינתי, הטרדות שיטתיות של הצבא, מאסר ודיכוי אלים. במדינה שכזו גם לא לוקח ארבע שנים תמימות לממש פסק דין של בית המשפט בעניין כה עקרוני לחייהם של אנשים. מאידך, במדינת כיבוש בה זכויות אדם נקבעות על-פי השתייכות אתנית ודתית, דיכוי שכזה מתרחש בפועל ויום יום, ואיש לא משלם על כך מחיר.

אם יחליטו תושבי בילעין להמשיך את ההפגנות עד שהצדק יושב על כנו ואדמתם תושב להם במלואה, הכיבוש והדיכוי ממנו הם סובלים יסתיים וזכויותיהם יכובדו, אני בוודאי אהיה שם לתמוך בהם ובמאבקם הצודק.

הכותב הוא דוקטורנט בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם ומשתתף בשנה האחרונה במאבק העממי נגד הגדר בבילעין ובמאבקים נוספים.