קפלן: התאומה "שתתה" לאחותה את הדם בלידה
בלידת תאומים עלול להתרחש מקרה נדיר: כמות גדולה מדמו של האחד עוברת לשליית התאום או לשליה משותפת, וכך נולד האחד בריא והשני על סף מוות. בקפלן הצליחו להציל את הלל שנולדה כמעט בלי דם. על סיפורה ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
רק עכשיו, חצי שנה אחרי הלידה יוצאת הדופן שעברה, מרשה לעצמה האם להתרווח בנינוחות וליהנות משתי בנותיה התאומות הזהות, מִיה והלל. לשנייה היא עוד מתבלבלת, מי משתי התינוקות השמנמנות הייתה בסכנת חיים ממשית ומי נולדה בריאה. "בכל פעם מחדש אני נזכרת בגודל הנס שקרה לנו, בניגוד לכל התחזיות הקודרות," היא אומרת.
"מדובר בלידה כל כך יוצאת דופן וחריגה, שכמעט ואינה מתועדת בספרות הרפואית", אומר פרופ' אריק שינוול, מנהל מחלקת ילדים ופגים במרכז הרפואי קפלן. "ממיעוט התיעוד שיש מדווח על תמותה כתוצאה מהבעיה."
"רצתי מבית הכנסת לבית החולים"
זה התחיל ביום האחרון של דצמבר .2010 היולדת, אם לשתי ילדות בנות שש וארבע, הגיעה לבית החולים ללידת התאומות. "ההריון היה טבעי, קל ותקין," היא מספרת. "בשבת בבוקר, אחרי שכבר קיבלתי אפידורל והצוות הרפואי התכונן להעביר אותי לחדר ניתוח, התחילה ירידת מים ספונטנית, ולכן גם הוחלט על לידה טבעית. המוניטור בישר טובות והעיד על מצבן התקין של התאומות. ראשונה יצאה מיה, במשקל 2.780 ק"ג, חיונית ובריאה. ואז יצאה התאומה השנייה, חיוורת ולא חיונית, בלי דופק ובקושי חיה".
בתוך שניות הועברה התינוקת לחדר הטיפולים הסמוך, לקבלת החייאה. במקביל הוזעקו למקום צוותים רפואיים. "בדיוק חזרתי מבית הכנסת, כשנקראתי בדחיפות לסייע בהצלת חייה של התינוקת," מתאר פרופ' שינוול. "למזלי, אני גר במרחק של לא יותר מעשר דקות מהמקום, כך שרצתי במהירות והגעתי בזמן. צבע הדם של הקטנה היה ורוד בהיר, ומידת הצמיגות שלו הייתה נמוכה, מימית ומסוכנת.
"הבנתי מיד שמדובר בתופעה נדירה, שבה במהלך לידה של תאומים שליש מנפח הדם של עובר אחד עובר לשליה של העובר השני או לזו המשותפת. בלשון העם אפשר להגיד ש'אח אחד שותה לשני את הדם.' תופעה נדירה זו, המכונה דלף פעיל בין תאומים בזמן הלידה ,(Twin to Twin) גורמת לאובדן דם ניכר המסכן את חיי העובר," מסביר פרופ' שינוול.
קראו תהלים והתפללו
"לא הספקתי עדיין לראות אותה באופן ברור או לגעת בה, כשכל ההמולה הזו התחילה סביבה," ממשיכה האם לספר. "דקות ארוכות עוד המשכתי לשכב בחדר הלידה, כשבעלי ואמא שלי לידי, ואף אחד לא משתף אותנו ומספר לנו מה קורה. הייתי כל כך חסרת אונים נוכח האטרף המפחיד הזה שהתחולל סביב התינוקת שלי".
באותן דקות ניסו הרופאים לבצע החייאה בתינוקת, אולם היא לא הגיבה למכות החשמל הקצובות שניתנו לה. בכל רגע שקל איש צוות אחר להפסיק את הפעולה ולהכריז על מותה. "בשלב הזה כבר ניגשתי ליולדת ועדכנתי אותה שסיכויי ההישרדות של התינוקת נמוכים ולמעשה לא ריאליים," מתאר פרופ' שינוול.
בינתיים החלו, במקביל לפעולת ההחייאה, לבצע בקטנה עיסוי לב. לא היה זמן להתאים לה את סוג הדם והיא קיבלה עירוי של מנת דם מסוג O מינוס, שמתאימה בדרך כלל לכולם, ללא בדיקת הצלבה. בתוך זמן קצר התחילו סימני התאוששות, והצוות נשם לרווחה. התינוקת הועברה ליחידה לטיפול נמרץ בפגייה, כשהיא מונשמת ושוכבת באינקובטור.
"בעלי ואני לקחנו תהלים והתפללנו. המשכנו גם אחרי שעתיים, שנראות במצבים כאלה כמו נצח. הפרופסור הגיע ועידכן אותנו על השיפור במצב, אבל עדיין הסתייג. הוא אמר לנו שחידוש הנשימה אינו מעיד בהכרח על כך שסכנת החיים חלפה. מה שבעיקר הפחיד אותנו היה ההסתייגות שלו מהסיכוי שהיא תתפתח בצורה תקינה," מספרת האם.
"חזרתי לפגייה ויחד עם הצוות ערכנו לה בדיקת גלי מוח (EMG) לאומדן שיעור הנזק, כיוון שאצל תינוק שעבר טראומה חריפה כל כך נפגעת במרבית המקרים רקמת המוח," הוא מסביר. עם זאת מהבדיקה לא עלו סימני פגיעה מחשידים, ואז התפנה הרופא לשלב הבא, שהוא חדש יחסית בטיפול כזה: קירור.
"קירור הגוף נועד להאט ולהרגיע את פעילות המוח, בעיקר אחרי טראומה כזו, שבה הוא נזקק במיוחד למנוחה ולהפוגה בפעילותו," מסביר פרופ' שינוול. "הקירור נעשה באמצעות ליפוף הגוף של התינוקת במעין שמיכה שבתוכה תפורים צינורות מים, כמו בעקרון הסדין החשמלי. השמיכה הזו מתחברת למכשיר חיצוני, שבאמצעותו מווסת הרופא את הטמפרטורה הרצויה של המים שיוזרמו בתוך השמיכה.
"הטמפרטורה כוונה ל33.5- מעלות ולמשך שלושה ימים. חלון ההזדמנויות לביצוע הקירור הוא קצר, ולכן היינו בלחץ מטורף של זמן ובמרוץ סביב השעון."
קרה, כחולה ובאפס תנועה
"רק יומיים אחרי הלידה ראיתי אותה בפעם הראשונה," ממשיכה האם לתאר את הצד שלה בדרמה. "אני לא מאחלת לאף אם להתחלף איתי, אפילו לא בדמיון. היא הייתה מחוברת לעשרות צינוריות, אלקטרודות ומוניטורים מצפצפים ומבהילים. היא נראתה כחולה, קרה ובאפס תנועה כי הרגיעו אותה באמצעות מורפיום. זה היה סיוט."
אבל אחרי היממה השלישית התינוקת כבר פקחה את עיניה. "פעולת הקירור הופסקה בהדרגה, והגוף החל לחמם את עצמו", מסביר פרופ' שינוול.
"מרגע שהיא פקחה עיניים, ההתקדמות שלה הייתה מדהימה," מתארת האם בדמעות. "היא ינקה, שתתה מבקבוק, ובדיקה נוספת של פעילות גלי המוח יצאה תקינה. בכל שלוש שעות הגעתי לבית החולים להיניק או שאבתי חלב ושלחתי אותו עם בעלי. רק אחרי שבועיים הוצאנו אותה הביתה.
"מאוחר יותר, כששיחזרתי בראשי את השתלשלות העניינים ואת סדר הפעולות מרגע שהגעתי ועד שהשתחררנו הביתה, הבנתי בכל פעם מחדש את גודל הנס. לכן בעלי ואני החלטנו לקרוא לה הלל, ושם שני נסיה.
"הילדה קיבלה את הטיפול הטוב ביותר, וגם אנחנו, שהיינו אכולי חרדה. לרגע לא הניחו לי לשקוע במחשבות שחורות. כיום, למרות שבכל המדדים הילדה יוצאת תקינה ובריאה לחלוטין, ברור שנשארתי עם מפלס חרדה גבוה. אני מקווה שככל שאראה שהיא ממשיכה להתפתח יפה, אירגע".
לפנייה לכתב/ת 
