שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    למרות הפגיעה שספגתי, אני דווקא אוהבת גברים

    הבגידה שעברתי היתה בקלות יכולה להפוך אותי "לשונאת גברים". אבל ברור לי, שיותר חזק מהפחדים הוא הרצון שלי להכיר ולהתאהב בגבר חדש. לא משנה כמה צלקות אספתי בחיי, ברור לי שאין לזה קשר למין הגברי כהכללה

    אני אפילו לא זוכרת את הגיל המדויק, אבל זוכרת את הכאב והצלקת שמלווה אותי מאז. הייתי בת 23-24, זה היה קשר עקום מהדקה הראשונה. שום דבר לא הלך לנו חלק, הכל היה בלגן אחד גדול. זה לא שינה את העובדה שהתאהבנו, וכל מה שרציתי זה להיות איתו.

     

    באחת הפעמים שרבנו, בערך אחרי חצי שנה מתישה ולא בריאה במיוחד, לא דיברנו שבוע בערך. הסתבר לי בדיעבד, שהוא התנשק עם בחורה אחרת בשבוע ההוא. זה נגמר בינינו.

     

    בואו לדבר על יחסים בין המינים גם בפייסבוק שלנו

     

    בחוויה הרגשית שלי, זו היתה בגידה לכל דבר, וזה באמת לא שינה לי מה הוא ניסה לומר, במיוחד שגם לא ניסה לומר הרבה. הוא ריסק אותי. המעשה שלו ריסק אותי, שרט לי את הנשמה, הרבה מעבר ללב. הייתי ילדה, נאיבית כל כך, שאהבה עבורה היתה הדבר הכי נפלא עלי אדמות וזוגיות היתה בגדר נס אלוהי. הוא לקח את זה ממני, והשאיר במקום צלקת גדולה ומכוערת.

     

    שנה לאחר הפרידה הקשה ההיא, הוא יצר קשר. הבחורה שהתנשק איתה הפכה להיות חברתו. הוא התקשר בשביל לסגור מעגל איתי. בתרגום חופשי לכל מי שלא הבין, הוא רצה להיפגש "לזכר הימים ההם". תגובתי היתה צחוק היסטרי וניתוק.

     

    הזיכרון שלו נעלם, אבל המעשה שלו נצרב בתוכי. הוא הלך, ואני קיבלתי "מתנה" לא צפויה ולא נחשקת בכלל - את החשדנות. כולם הפכו בעיניי חשודים, עד שתוכח חפותם. כמובן, ה"מתנה" הזו הקשתה על חיי הזוגיים. הטלתי ספק בכל דבר. בשנים הראשונות הייתי כל כך מבוהלת ומפוחדת, שחשדתי בכל מילה שנייה שיצאה לבחור שמולי מהפה, כולל מקום מגוריו וגילו. עם השנים התמתנתי, אבל ה"מתנה" לא נעלמה.

     

    עד היום יש לי שרידים רבים של אותה צלקת מלפני למעלה מעשור. הכרתי בכך שאני חושדת, והחשדות חסרי בסיס והיגיון. במקום להשקיע אנרגיות מיותרות בהתנגדות למה שהפך ל"טבע" שלי, התחלתי לדבר על זה בצורה גלויה. איפשרתי לאדם מולי להבין אותי ולהתמודד איתי. מצאתי דרך לנצח את החשדנות. זה לא אומר, שלא שילמתי מחירים כבדים, לפעמים כבדים מדי, אבל מצאתי דרך למזער את החשדנות המזיקה וההרסנית, ואני מניחה שמתישהו היא היא תתאדה מאליה.

     

    החוויה שעברתי היתה בקלות יכולה להפוך אותי "לשונאת גברים" טיפוסית, ואני מניחה שלא היו שופטים אותי על כך. מן הסתם, ל"מתנה" נוספו הרבה מאוד חוויות מכל השנים, שחלקן ללא ספק היו שליליות. אבל אני כאן כי יש לי וידוי, וזה לא לבעלי לב חלש: אני אוהבת גברים. בחיי, נשבעת.

     

    למה נזכרתי עכשיו בווידוי? אחרי שנים רבות של היעדרות מעולם ההיכרויות, מסיבות רבות, שחלקן כללו זוגיות וחלקן כללו היבטים רגשיים של פוסט-זוגיות, החלטתי שהגיע הזמן לחזור. בתקופה מאז שחזרתי, גיליתי מספר דברים על עצמי. הראשון שבהם הוא, שמי שאמר שזה כמו לרכוב על אופניים לא ידע מה הוא אומר. לא קל לי, באמת שלא. קשה לי מאוד עם המעבר ל"מבחן המעשי" (פגישה), אני מוצאת עצמי שוהה בתקופת "ההכנה למבחן" זמן רב מדי, ולא תמיד מצליחה להגיע אליו.

      

    אבל ברור לי, שיותר חזק מהפחדים ומהיעדר הניסיון בסצינה בשנים האחרונות, קיים הרצון להכיר ולהתאהב בגבר חדש. לא משנה כמה צלקות אספתי בחיי, אני יודעת בבירור, שבאמת אין לזה קשר למין הגברי, כהכללה. זה קשור לבני אדם ולסיטואציות ספציפיות.

     

    בכל הזדמנות קופצים לשפד את הצד השני במילים קשות

    לפעמים אני מתקשה לזכור את זה, כשאני שטה לי באינטרנט. משום מה, מכל מקום, וגם כאן בערוץ יחסים, יוצאת צעקה חזקה וברורה של שנאה הדדית בין המינים. בכל הזדמנות קופצים לשפד את הצד השני, במילים קשות, "רעות", שלא ממש מקרבות אלא רק מרחיקות. גם אני לפעמים נתפסתי במדיום הזה כ"נגד גברים". נראה לפעמים, שנעלמה היכולת לדבר, בפשטות, ולהעביר מסר בצורה מדויקת וברורה, בלי "אביזרים תומכים" בצורה של סכינים ושליפות מהמותן. במקום לדבר זה עם זה ולהקשיב, כולם נגד כולם.

     

    זה מאוד מבלבל אותי, כי אני מוצאת עצמי שואלת למה אנחנו רוצים זה את זה, אם אנחנו שונאים זה את זה. איכשהו בים המילים האנונימיות מאחורי מסך, לפעמים נוצר הרושם (מקווה שהוא מוטעה) שנשים שונאות גברים ולהפך. לא זכרתי את החלקים האלו, ואני לפעמים מרגישה לא נעים על כך שאני אוהבת גברים.

     

    למה אני אוהבת גברים? כי הם מעצבנים אותי, מכעיסים אותי, משגעים אותי ומטריפים אותי, מצחיקים אותי. אני לא מבינה אותם חצי מהזמן ובחצי השני אני כנראה מבינה לא נכון.

     

    הם רוצים מהר מדי, עוצמתי מדי, לאט מדי, מעומעם מדי, לא מתחייב מדי, חונק מדי, ביחד מדי, לבד מדי.

     

    הם לא יודעים לומר מה הם באמת רוצים, וכשהם אומרים, מסתבר שלך אין מושג מהחיים שלך.

     

    הם שונאים משחקים, לפעמים גם את המשחק המקדים. יש להם יצר מיני שלא יודע שובע, והם לא מבינים "איך יש לך עוד כוח".

     

    הם אוהבים נשים.

     

    אני בעיקר אוהבת גברים, כי לא משנה מה קרה בעבר וכמה זה כאב, הם היחידים שגורמים לי לרגעי האושר הכי גדולים שידעתי בחיי.

     

    כדאי שלא נשכח בסבך המילים, שאנחנו רוצים זה את זה. אני אישית בונה על עוד רגעי אושר רבים עם בני המין השני. לכן צריך לזכור שהיסחפות זה נחמד ונעים, אם נשאיר זאת למקומות הנכונים.

     

    הבלוג של מירב רזניק

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אני בונה על עוד רגעי אושר רבים
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים