מתקשה להמריא - האלבום החדש של רונה קינן

אני מביט בתמונת העטיפה המקסימה של "המראות ונחיתות", החדש של רונה קינן. תמונה שכולה אומרת רטרו (ב-רריש' מודגשת, כמובן, של דן כנר). שחור לבן, גלובוס ישן, טפט על שולחן. וגם קינן. בתסרוקת וליפסטיק של דודה מהסיקסטיז. אבל הפנים, הפנים עדיין מזכירות את רונה של גיל 16. זאת שפרצה לחיינו בבת אחת, כשמעליה ההילה המחייבת של "ילדת פלא".

שחור לבן, גלובוס ישן, שולחן וגם קינן. עטיפת "המראות ונחיתות"

מדהים לחשוב שמאז היא הכפילה את גילה ומדהים עוד יותר, שאותה נורה בוהקת של הבטחה עדיין מהבהבת מעל ראשה. גם בגיל 30, אחרי שלושה אלבומים (לא כולל האלבום המשותף עם טל גורדון, מיני אלבום באנגלית ועוד. ועוד). למעשה, אפשר לקבוע בשקט שרונה קינן היא האמן הישראלי הזוכה לקרדיט הממושך ביותר מצד התעשייה. למרות שמבחינה מסחרית היא עדיין לא הפכה ליהודית רביץ שרבים היו משוכנעים שתהיה, וגם במדד הלהיטים היא לא הותירה חותם משמעותי, בהתחשב ב-16 שנות פעילות, קינן בהחלט פונקה. בביקורות טובות, וחשוב בהרבה - בהשקעה כלכלית מתמדת וגדולה של גורמים חיצוניים המאמינים בה: חברת NMC, יזהר אשדות - שלמעשה מנהל אותה אמנותית כבר שנים - ואחרים.

יש משהו של פעם, במובן החיובי, בהתנהלות הקריירה של קינן. בעידן של סיפוקים מידיים, להיטי סלולר ומות האלבום, אפשר לשאוב עידוד מכך שחברת תקליטים ממשיכה להשקיע באמן מטעמים אמנותיים, למרות שהוא לא מטיל ביצי זהב ואף רושם את תקופת הדגירה הממושכת ביותר בדברי ימי המוזיקה העברית. במובן הזה, עטיפת הרטרו של "המראות ונחיתות" היא לא רק קנקן והיא מצטרפת לאלמנטים "ישנים" אחרים אצל קינן, כמו התעקשות על חומרי גלם משובחים, שירה מאופקת, דגש על טקסטים איכותיים, וכו'.

רונה קינן. מוצר איכותי אך מרופד מדי (צילום: דודו אזולאי) 

הנוסטלגיה מתבטאת גם במחיר האלבום החדש - כמעט 80 שקלים. לכאורה, טירוף מוחלט, בתקופה שבה ממילא לא קונים דיסקים. אבל במחשבה שנייה - רונה קינן משווקת לעולם כ"מוצר איכותי". "המתנה המושלמת" (לאנשים אינטליגנטיים). בצירוף החוברת הסופר-מושקעת שמצורפת לאלבום החדש, 80 שקלים הם סכום סביר מאוד למתנה מרשימה, בדיוק כמו ספר. וקינן היא, הרי, מהחומרים שמהם עשוייה "תולעת ספרים", לא "דיסק סנטר".

ועדיין, הקריירה המרופדת של רונה קינן מעלה גם כמה שאלות. קודם כל, למה דווקא היא. נכון, היא מוכשרת, אבל היא לא היחידה בסביבה. וטעם הקהל - שאנחנו נוטים לזלזל בו כמבקרים - עשוי להיות אינדיקציה חשובה גם למידת הכישרון, אחרי 16 שנות קריירה. האם העובדה שקינן היא הבת-של, ונטועה היטב בעומק התל אביביות הברנז'אית, המקושרת וחורצת הגורלות, קשורה לעניין?

שאלה אחרת היא עד כמה ההשקעה והסבלנות אכן תרמו לקינן ולקריירה שלה. התשובה אינה חד משמעית בכלל. רעב וחוסר ביטחון יכולים לפעמים להיות הדלק היעיל ביותר עבור מוזיקאי. דווקא המקהלה היוונית שמקיפה את קינן כבר שנים, תוך שירת "את גאונה", והתחושה הבסיסית שתמיד יהיה בסדר - בהמשך יבוא עוד אלבום - עלולה להביא לקיפאון. ב"המראות ונחיתות" החדש אמנם מורגש מאמץ להיות יותר נגיש (שזו הדרך האנינה לומר, "בואו נפוצץ שלאגר"), וקינן נשמעת משוחררת מאי פעם כמבצעת, אבל שינויים מהותיים לא תמצאו שם. זו בשורה נהדרת לחברי המקהלה היוונית. לא בטוח שגם לרונה קינן.

תסתכל לי בעיניים. האדומות

אמן אחר שסוגר כרגע מעגל הוא מוש בן ארי, המציין עשור לקריירת הסולו שלו. מוש הוא אחד האמנים העכשוויים החביבים עליי. על אלבומו הקודם, "אנשום", כתבתי סופרלטיבים נדירים. אבל משהו בסיסי בהתנהלות שלו, כמו שהיא באה לידי ביטוי בראיון שהעניק בסוף השבוע ל"ידיעות", מקומם. בראיון, מוש הפנה את עורף השור לאומת השאנטי, השם ייקום דמה. "אף פעם לא הייתה לי סבלנות לבולשיט", הוא אמר שם. "אולי אף פעם לא הייתי שאנטי באמת".

זה לא המקרה הראשון, וגם לא השני, שבו בן ארי מתבטא בדרך הזו. גם במוסף המנוח שאותו ערכתי פורסמו מונולוגים דומים. אבל עיזבו לרגע את המיחזור. עצם הדברים מרגיז. הרי בשנים שבהן השאנטי היה מוצר צריכה מוביל, מוש בן ארי היה נער הפוסטר הנלהב שלו ושיתף פעולה בשמחה מופגנת עם הקודים הרוחניקיים. אבל עכשיו, כשגברים בשרוואל רואים רק במערכונים של "מה קשור", הוא מתנער מהז'אנר לחלוטין.

מה שמותיר בדיוק שתי אפשרויות: או שגם בזמן אמיתי הוא לא האמין באמת בסיסמאות שאותן הקפיד לשיר, ולמעשה רק התחפש, או שבאותה תקופה הוא נגרר אחרי אנשים אחרים, ולא היה הוא עצמו. שתי האפשרויות לא מחמיאות, בלשון המעטה, לאחד היוצרים והמבצעים המרכזיים של העשור האחרון. ומה אמור כעת לעשות מי שהעריץ את בן ארי בימי השאנטי והתייחס ברצינות לאמירות הרוחניות שלו? האם עליו לשרוף את הדיסקים הישנים, ולתדלק באפרם את הגאנג'ה?

לכל הטורים של "תווי שי"