זו בכלל עבודה. עוד יום במשרד. חטט למרואיין הזה קצת בראש, פשפש לו בלב, והופ, הגיע הזמן לארוחת צהריים. רק שאת העבודה הזאת לא רק לקחת פעם הביתה, אלא גם ללב. פול סיימון הלחין את המחשבות הכי כמוסות שלך, שר איתך קול שני לחיים. והנה אתה עומד מולו והוא, ובכן, נראה כמו בנאדם וגם מתנהג כמו אחד כזה. אז הולכת ההתרגשות ומגיעה הסקרנות ואז ההשתהות. סיימון כבר בן 70, עם סקרנות של ילד בן 12 ופרספקטיבה של איש נצח. והכי טוב? אי אפשר לגרום לו להפסיק לדבר. אתה שואל שאלה, מזמין קנקן תה, והתשובה עדיין ממשיכה. סיימון הוא אינטלקטואל, וכל תשובה שעל פניו יכולה להסתכם במילים: "ואז כתבתי את 'The Sound of Silence' והכל השתנה" – הופכת לדו־קרב שלם של רעיונות ומחשבות, שברי זכרונות ושבבי אידיאולוגיות. ויש לנו רק כשעה של ראיון בסוויטה הזאת, לעזאזל.

מאיפה בכלל להתחיל? האם במריבות עם גרפונקל או שאולי בהתחלה המטורפת שלהם כצמד פולק ניו־יורקי? או שאולי מהעובדה שהקריירה של סיימון, כמו של כל אמן גדול, ידעה שינויים מהירים, חדים ומעניינים, כולל הביקור הבלתי נשכח בדרום־אפריקה עם 'Graceland'. ויש גם את הזיקנה ואת היהדות. ההופעה של סיימון בישראל מגיעה אחרי ההופעה ההיא של דילן, חבר שלו, שגרמה למאות אנשים בקהל לצאת החוצה בתקווה לשמוע משהו טוב יותר באוטו, בגלגלצ. תמיד האשימו אנשים כמוהו וכמו דילן, דיוויד בואי ומיילס דיוויס, אמנים שבגדו ביסודות שמהם בנו את הקריירה והלכו הלאה, למקום שעניין אותם יותר. מאוחר יותר, סיימון קצת יעקוץ את הרולינג סטונס בדיוק על הנקודה הזאת. ואת הביטלס על משהו אחר. אבל רגע, לא נגלה הכל על ההתחלה. קצת סבלנות. זה ישתלם.

אז איפה היינו. כן, פול סיימון יושב על כורסה במלון קלרידג'ס עם דלקת חמורה בגרון שגרמה לו לבטל את ההופעה בערב. כנראה אלרגיה, לא משהו רציני, אבל סיימון מבואס, אולי אפילו קצת מפחד. בכל זאת, גרפונקל, או ארטי כמו שהוא קורא לו, נמנע מלהופיע בתקופה האחרונה בגלל בעיה מסתורית בקול. אבל הביטול הזה גם גרם ללו"ז שלו להיות פחות צפוף והרבה יותר נינוח. הבן הצעיר שלו מאשתו השלישית, המוזיקאית אדי בריקל, בן 18, גם מוזיקאי, כבר הלך לקנות משהו בסיילים בסביבה. כאן הכל התחיל בשביל אבא שלו. הוא הגיע ללונדון לראשונה בתחילת הסיקסטיז, הופיע במועדונים קטנים וקיבל השראה מהאמנים הגדולים שהתחילו לפרוח פה באותה תקופה. הביטלס התחילו לגלות את הפסיכדליה ואת הסמים, הפלישה הבריטית התחילה להתפלש, לונדון הייתה המקום הנכון להיות בו. לונדון היא תמיד המקום הנכון להיות בו.

כשהעסק שלו ושל גרפונקל התחיל להמריא באמריקה עם 'The Sound of Silence', הוא חזר לניו־יורק ונתן גז. בתקופה יחסית קצרה הוציא כמה מהשירים הגדולים בכל הזמנים, 'Mrs. Robinson', 'The Boxer', וכמובן שיר הנושא מהאלבום הסופר־מצליח, 'Bridge over Troubled Water'. ואז הוא וגרפונקל נפרדו. נפרדו רע. הוא המשיך הלאה, המציא את מה שנקרא היום 'מוזיקת עולם', בשעה שגרפונקל, מספר שתיים קלאסי, ניסה להמציא את עצמו כשחקן וביסס את מעמדו כאמן עם קריירת סולו מחורבנת. ככל שפול סיימון הפך למוזיקאי חשוב, כך גרפונקל נראה יותר כושל. הביטלס נפרדו כי לכל אחד מהם היו יותר מדי שירים שנשארו בחוץ; סיימון וגרפונקל נפרדו כי סיימון רצה ללכת קדימה וגרפונקל רצה לחזור אחורה. הם התאחדו כמה פעמים, אפילו הגיעו לישראל ביחד בשנות ה־80, והיו אמורים להגיע גם הפעם כצמד אלמלא אותה בעיה מסתורית של גרפונקל, אבל לא הייתה להם סיבה אמיתית להישאר ביחד כמו שהרולינג סטונס, למשל, נשארו. סיימון הצליח מדי בקריירת הסולו שלו.

גם מאז שנות ה־90, כשהקריירה שלו דעכה, סיימון נוכח כאמן משפיע על הלהקות המגניבות של התקופה. אם אתם אוהבים את 'Graceland', תקשיבו לוומפייר וויקאנד. בטח תזהו שם משהו. יש סיכוי שהוא אפילו נהנה מכל זה. כן, כי האיש שכתב בגיל 22 על כך שהחשכה היא חברתו הטובה ביותר חי חיים לא רעים בכלל, כולל פאזה קצרה של נישואים לנסיכה ליאה, קארי פישר. "'The Sound of Silence'?", הוא צוחק כשהוא שומע את ההנחה שמדובר בבחור דכאוני שמחכה למוות השחור בסיבוב. "לא הייתי אז באמת בדיכאון. האפלה הזאת קרתה כשישבתי בשירותים עם אורות כבויים והורדתי את המים. הייתי נכנס לשירותים עם הגיטרה בחושך ויש ברקע את האקו הזה. אהבתי את הצליל של המים יורדים בשירותים. זו לא הייתה האפלה הרוחנית שאתה חושב עליה עכשיו, אלא חושך באופן המאוד מילולי שלו".

אז בסופו של דבר השיר נכתב על חושך בשירותים. די מצחיק, תודה.

"למען האמת כן, במובן מסוים. 'The Sound of Silence' היה הרבה יותר טוב מכל מה שכתבתי עד אז, ולא ידעתי את זה כשיצרתי אותו. למעשה, לא חשבתי שום דבר מיוחד עליו. אני בקושי הבנתי ש'Bridge over Troubled Water' היה ממש טוב כשהתחלתי להלחין אותו. כשגמרתי, הייתי בהלם, פשוט בהלם מכמה שהשיר הזה טוב, הרבה יותר טוב מהשירים שאני בדרך כלל כותב. אמרתי לעצמי שאני בכלל לא משתמש באקורדים האלה ושיצאה כאן שורה מוזיקלית של 17 תווים, משהו שממש לא אופייני לי ובהחלט הרבה יותר טוב. אהממ! הייתי אז בן 27 ועדיין לא בנקודה הזו בחיי שבה הבנתי שלפעמים אתה בסך הכל ערוץ לאנרגיות שעוברות דרכך. זה לא באמת שלך, יש כאן משהו מיסטי. פשוט היית בר מזל לתת לזה חיים. בדיוק אותו תהליך קרה לי גם ברגעים נוספים בקריירה. 'Graceland' הוא דוגמה נוספת לזה. ההתגלות הזו לא התרחשה לעיתים יותר מדי קרובות, אבל היו כמה פעמים שבהן הבנתי שמשהו אחר קורה, משהו יוצא מן הכלל. כשהבנתי את זה, הפכתי אסיר תודה וזהיר יותר עם זה, כלומר עם רגעי ההתגלות האלה. אני שומר עליהם".

היה עוד מקרה של שיר שבהתחלה חשבת שהוא לא משהו ורק אחר כך הבנת מה יש לך ביד?

"לא חשבתי ש'Old Friends' הוא שיר מיוחד או טוב ממש, אבל כשהשנים עוברות ואני כבר מתקרב ל־70, יצא לי לחשוב על זה שבגיל 26 תיארתי את סבא שלי, עם הנעליים החומות הישנות והגבוהות מאירופה הישנה. לא הבנתי אז את העוצמה ואת החשיבות של שימור הזכרונות שיש לך, את המשמעות של לאסוף אותם. בעצם, ברור שלא הבנתי. הרי הייתי אז בן 26".

וכמו שהזכרת, אתה מתקרב ל־70. די קרוב לגיל הזה.

"ואני מסתכל על השיר הזה שוב, וחושב שהוא באמת תיאור מדויק של מה שאני מרגיש עכשיו. זה באמת משונה שכתבתי את המילים האלה כבר אז. עוד תראה כשתגיע לגיל הזה. עוד תהיה מופתע".

למה? מה מפתיע אותך לגבי איך שאתה מרגיש בגיל הזה?

"אם אתה בריא, והמוח שלך פעיל, ואתה יצירתי, ויש לך ילדים צעירים ובריאים, ואתה יכול לעשות כמעט כל מה שאתה רוצה – אז אתה לא מרגיש את הגיל הכרונולוגי. אתה חושב עליו במובן של 'כמה זמן נשאר לי, בעצם?'. הקריירה שלי פרצה לפני משהו כמו 47 שנים והיום אני חושב לעצמי, 'וואו, כמה מהר זה קרה'. את כל הקלישאות האלה שאני מספר לכם עכשיו, אתם בוודאי שומעים כל חייכם. אבל פתאום, כשהקלישאות האלה הופכות לאמיתיות, יש להן כוח עצום. אמא שלי חיה עד גיל 97, והיא כל הזמן הייתה אומרת לי: 'פול, אני לא מאמינה שאני בת 94', 'פול, אני לא מאמינה שאני בת 95'. ואני הייתי אומר לה: 'למה לא, אמא? בשנה שעברה הרי היית בת 93 וזה לא באמת מפתיע'. אבל כשאתה מגיע לגיל מתקדם, אתה חושב בדיוק כמו אמא שלי. החיים הם הפתעה מדהימה, ואם אתה עובר אותם בלי טרגדיות, אתה יכול להגיד לעצמך שהיו לך ושיש לך חיים טובים. זה מה שאני אומר לעצמי".

החיים היו רק טובים?

"איבדתי את הוריי, אבל לא חוויתי טרגדיות. היו לי אכזבות גדולות, אבל לא איבדתי ילד, לא חוויתי מלחמה, לא חוויתי מחלה קשה. אז היו לי חיים טובים, אפשר לומר".

מה האכזבה הכי גדולה שחווית?

"אני לא חושב שאני יכול לומר שיש לי דבר כזה ממש, 'האכזבה הכי גדולה'. כי אני מרגיש שלקטלג משהו כאכזבה גדולה מאוד יהיה מעליב בהשוואה למתנה שקיבלתי בחיים האלה".

בוא נדבר על עלבונות. בוב דילן הופיע בישראל לא מזמן ולא ממש תיקשר עם הקהל. היו כאלה שאהבו, הרוב לא. זו בעצם השאלה הישנה שמרחפת תמיד: האם להיות אמן ולשיר את מה שבא לך, או להיות בדרן ולתת לקהל את מה שהוא רוצה. מה העמדה שלך?

"אני עומד יותר במשבצת של לנסות ולהיות בדרן. להיות זמר זו אחריות, למוזיקאי שמופיע על הבמה יש אחריות. אתה לא חייב להיות שם עבור כמויות עצומות של קהל שלא מעריך את האיכויות שלך, אבל אתה כן חייב להתייחס לחלק מהאנשים שמבינים על מה אתה מדבר, על מה אתה שר. אחרת, זה לא הוגן כלפי הקהל. אנשים באים להופעה עם ציפיות ליהנות מהמוזיקה. היא מספקת הנאה בדרך שאף צורה אחרת של אמנות לא יכולה לספק. כאן אני נכנס לתמונה. אבל זה גם לא אומר שאני מאוד אוהב לשיר את 'You Can Call Me Al' בכל הופעה".

למה? זה שיר מעולה.

"אבל עשיתי אותו כל כך הרבה פעמים, אז אתה יודע".

זה משעמם אותך.

"למען האמת, כן. אז אני תמיד משתדל לעשות את השיר בצורה אחרת, שונה לגמרי. לפעמים זה בכלל נוח לשים בצד שיר למשך שנה ואז לנגן אותו שוב ולהרגיש טוב איתו. את 'The Boxer' לא ניגנתי בסיבוב ההופעות האחרון שלי. את 'You Can Call Me Al' ואת 'Bridge over Troubled Water' לא ניגנתי באותה מידה. אותו הדבר קרה לפרקים עם 'Graceland' או עם 'Me and Julio Down by the Schoolyard' ואפילו עם 'Mrs. Robinson'. אני יודע שאני אחזור אליהם, אנגן אותם שוב. זה לגמרי בסדר".

מה הדרך ה־51 לעזוב את אהובתך?

"אני לא עוזב אף אחת. אני מאושר במקום שאני נמצא בו".

"הופעה מצוינת, מקיפה ומבוצעת מעולה" (כמה בריטים אחרי ההופעה).

"הופעה משעממת, למה הוא שמר את הלהיטים הגדולים להדרן?" (קבוצה של ישראלים בקהל בהאמרסמית אפולו, לונדון, שבוע שעבר).

הייתם מאשימים אותו? בכל זאת בנאדם בן 70, זמר כבר 50 שנה, 40 מהן כמעט בלי גרפונקל, מיסיז רובינסון כבר מזמן מפתה רק רימות, דסטין הופמן איז אולמוסט דאסטינג אין דה ווינד. סיימון כבר מזמן לא שם. הוא מתעניין יותר במקצבים אפריקאיים, ובעיקר באלבומים האחרונים שהוציא ובניצוח על להקה מעולה של מיליון נגנים. סיימון וגרפונקל? לנוסטלגיה נסו את סיימון לה בון.

הבעיה במיתרי הקול שממנה סבל בימים האחרונים הייתה אולי הפעם היחידה שבה סיימון טרח לתקשר עם הקהל במהלך ההופעה, וגם זה הגיע איפשהו לקראת הסוף. עד אז גם בקושי ניגן את הלהיטים הבאמת גדולים שלו. בהמשך יגיעו לא מעט, כולל 'Kodachrome', 'You Can Call Me Al', קאוור ל'Here Comes the Sun', וגם גישה משוחררת יותר. ואז סיבוב קידות ולחיצות ידיים ללא מעט אנשים מבוגרים מאוד שמתרגשים כמו ילדים. אחרי שהוא יורד ואנשים מתחילים לצאת, מישהו בהפקה, אולי כבדיחה אכזרית, מנגן באולם את 'Mrs. Robinson', שסיימון לא שר בהופעה הזאת. בשירה: פרנק סינטרה. אאוץ'. ה שכמובן מעביר אותנו ישירות לסוגיה ההיא. גרפונקל.

אתה זוכר את הרגע הספציפי שבו קיבלתם את ההחלטה ללכת לדרכים נפרדות?

"כמובן. זה קרה מיד אחרי 'Bridge over Troubled Water'. ארטי רצה לקחת הפסקה ולעשות סרטים. אני רציתי לעשות שירים קצביים, מוזיקה יותר 'קשה' בהגדרה שלה, ובחלקה הרבה יותר שמחה. לא רציתי להמשיך לנוע על הקו של הבלדות הגדולות ההן. בנוסף, חשבתי אז שיהיה בלתי אפשרי לעשות אלבום נוסף לסיימון וגרפונקל אחרי 'Bridge over Troubled Water'. זה היה אלבום כל כך גדול ומשמעותי, עד שהבנתי שאנחנו חייבים לעשות אחריו אלבום אחר לגמרי. למעשה, האלבום הבא של סיימון וגרפונקל היה אמור להיות אלבום סולו שלי בכל מקרה, ואני לא יודע אם ארט היה רוצה להגיע איתי לג'מייקה כדי להקליט שם את 'Me and Julio'. בעצם, אולי הוא היה רוצה, אבל זה לא היה רק זה.

"כשכתבתי את 'Bridge over Troubled Water', חשבתי על שיר לארט. הלחנתי אותו ככה שיתאים לקול גבוה יוצא מהכלל, לטנור, לסולם של ארט, ורציתי שהשיר יסתיים בתו גבוה מאוד שארט יכול לשיר בצורה מושלמת. כתבתי את השירים שלנו כך שיתאימו גם לדואט. אחרי 'Bridge over Troubled Water' חשבתי שאם זו לא תהיה הדרישה בבסיס היצירה שלי, כלומר בקריירת סולו, אהיה מאוד חופשי באמנות שלי ואוכל לנסות את כל מה שתמיד רציתי. אם אתה עוקב אחרי קריירת הסולו של ארט ואחרי הקריירה שלי מהנקודה שבה נפרדנו, אתה יכול לראות שהטעמים שלנו די שונים".

לא הייתה לכם שום יוקו?

"אני גם חושב שהביטלס עברו את אותו התהליך כמו שאנחנו עברנו. זה טבען של שותפויות, חברויות. זה גם יכול היה להיות הגורל של הרולינג סטונס, אבל בכל פעם שהם נפרדים, שום דבר לא קורה להם עצמאית – אז הם מתאחדים מחדש".

כן, מיק ג'אגר היה חייב את הסטונס לידו כדי שיקשיבו לו.

"בדיוק, אז הסטונס חזרו והמציאו את עצמם מחדש, כאמנים מבצעים באיצטדיונים. הם יודעים איך לעשות הופעה בצורה באמת מרהיבה. אצל הסטונס העניין הוא כבר לא 'איך לעשות אלבומים', אלא 'איך לייצר הופעה'".

הרבה שנים הסטונס לא עשו אלבום טוב, למעשה מאז אמצע הסבנטיז.

"בדיוק".

ארט חולה כבר הרבה זמן ולא מופיע. אתה יכול לשתף אותנו במה שעובר עליו?

"זה משהו מאוד מסתורי".

מסתורי?

"כן, כי כבר שנה וחצי שהוא לא יכול לשיר. יש לו בעיה עם מיתר הקול השמאלי בגרון, ואני לא חושב שיש דרך לתקן את זה. אולי רק הזמן יפתור את הבעיה, אבל בינתיים המצב לא משתפר".

יכול להיות שהוא לא יוכל לשיר יותר?

"אני לא רוצה לחשוב ככה. זה יהיה מאוד עצוב, אבל זה אפשרי. זה מאוד מתסכל עבורו והלב שלי באמת כואב, זועק עבורו. זה מאוד קשה לזמר לאבד את הקול שלו".

מהו פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא דיברתם?

"עשר שנים".

למה?

"אתה אפילו לא רוצה לדעת. זה היה יותר מדי מכוער".

מה שקורה כשמערבבים חברות עם עסקים?

"כן, בדיוק זה. אבל הדברים האלה, אתה יודע, נעים כולם סביב האגו. אם אפשר לוותר על האגו, על כמה שיותר ממנו, אז יותר קל. אצלי ואצל ארט זו הייתה מלחמה של אגואים".

אבל בלי אגו קשה להצליח באמנות.

"אני לא בטוח שזה עובד ככה. אני יכול לראות איך אני יוצר בלי לחשוב שהכל עליי וסביבי. בכל מקרה, אתה יכול ליצור מצב שבו אתה מוציא את האגו שלך החוצה, מוותר, וזה בהחלט מאוד נעים. במצב כזה אתה לא לוקח שום דבר אישית. התהליך היצירתי כשלעצמו ממשיך לנוע גם במצב כזה. אנחנו הרי לא יכולים להימנע מהדמיון שלנו. כשהאגו בחוץ, אתה אומר לעצמך, 'האם השיר הזה או האלבום הזה יהיו הצלחה?', ואז עונה: 'לא יודע, לא אכפת לי, לא מעניין'".

נשמע כמעט דמיוני.

"זה מה שקורה כשאתה מוציא את האגו שלך מהמשחק. זה לא אומר שאתה לא מודאג מהאיכויות של מה שאתה עושה או שאתה לא שואף לרמה הגבוהה ביותר. אבל כשזה נגמר, אתה לא באמת חושב מה ייצא ממה שעשית, מה יקרה עם האלבום או עם השיר. אתה פשוט עובר לדבר אחר. אתה לא צריך להיתקע ולחכות לתשואות או לפרסים. אתה עושה את זה בשביל התהליך, ובסופו של דבר זה דווקא מה שמוציא ממך איכות גבוהה יותר. אז אולי זה לא לגמרי בלי האגו, אבל אפשר עם הרבה פחות ממנו".

זה נשמע קצת בודהיסטי, ואתה בכלל יהודי. היהדות היא חלק מהפרסונה שלך כאמן?

"כן, בוודאי. אתה יודע, היהודים האמריקאים, יש להם איכות משלהם. כמעט אף אחד מהמשפחה שלי לא סבל מהנאצים. הסבים שלי הגיעו לאמריקה בסביבות 1900־1901, וההורים שלי נולדו בארה"ב. רק אח של סבא שלי מצד אמא היה צריך לברוח מרומניה במלחמת העולם השנייה, אבל לא היה לנו את זה במשפחה. המשפחה שלי שייכת לדור של היהודים שרצו להיטמע באמריקה ולהיות מאוד אמריקאים. אבל אתה לא יכול להיטמע לגמרי, אתה יכול לעשות את זה חלקית. אנשים יודעים הכל בסופו של דבר. כולם יודעים על כולם. ובדצמבר אנשים אומרים לי 'חנוכה שמח', למרות שאני לא חוגג בכלל את חנוכה".

טוב, באמריקה אוכלים סופגניות כל השנה.

"אני לא חוגג שום חג דתי. פשוט לא חוגג, אני לא דתי בכלל".

אתיאיסט?

"לא, בכלל לא. אני חושב שהדתות ייצרו כל כך הרבה סבל בעולם, שזה משתווה לחוכמה ולמסגרות הנוחות שהן העניקו. אני חושב שזו שאלה יותר מדי גדולה, הדת, אבל חוסר הסובלנות של הדתות האחרות, יחד עם השנאה וכל התמהיל שהן מייצרות, הוא כזה שמרחיק אותי מלהיות מעורב בדת. אם אנחנו מדברים על תרבות, על התרבות היהודית, אני חושב שההומור שלי והכתיבה שלי מגיעים מהיהדות, מהמקום שבו גדלתי, יהודי בניו־יורק. בסופו של דבר, העולם מסתכל עליי כעל יהודי".

האם החיים כיהודי בניו־יורק היו כפי שהם משורטטים בסרטים של וודי אלן?

"אני לא מרגיש דומה למה שוודי אלן מרגיש לגבי היהדות. אני אמן אחר מאשר וודי אלן. אצל קומיקאים זה אחרת. יש רשימה גדולה ומפוארת של קומיקאים יהודים, וודי אלן הוא חלק ממנה. כשאתה מגיע לרוקנרול המוקדם, ההשפעות די משתנות, והן פחות יהודיות. אתה מתחיל לראות השפעות גדולות של אפרו־אמריקאים. אתה מגיע למוזיקת הקאנטרי, לג'וני קאש, אלוויס פרסלי, האחים אוורלי, וגם למוזיקה מהקאריביים. כל זה מגיע ביחד ומניח את הבסיס לרוקנרול. הייתי חלק מהדור שגדל על אלוויס ופטס דומינו. במוזיקה שלי אין קשרים מהותיים ליהדות, פרט אולי לקשרים העסקיים".

טוב, אם כבר אמרת את זה, זו הסיבה שהזכויות של השירים שלך שייכות לך ולא לחברת תקליטים? זה די נדיר. היית פשוט איש עסקים טוב יותר?

"אנחנו מדברים על ניו־יורק. זה לגדול בניו־יורק. מרמים אותך, ואז אתה פשוט מבין את המשחק. הביטלס שאלו אותי פעם איך ידעתי לשמור על זכויות היוצרים של השירים שלי. עניתי: 'תגידו, איך ידעתם לסרק את השיער שלכם בצורה כזו?'. כשהייתי בן 16, 17 ו־18, לקחו לי שירים ולא נתנו לי כלום בתמורה. למדתי מזה וידעתי איך לשמור עליהם בהמשך. הכל תלוי במקום שאתה מגיע ממנו. פרט לישראלים, אני לא שומע את השאלה הזו על היהדות. אני יכול לומר לכם שההיבט הפוליטי של ישראל הוא עניין שמאוד מפלג את קהילת האמנים. מאוד מפלג. אני מכיר הרבה אנשים שמתלבטים לגבי השאלה הישראלית ומהרהרים בה. אבל בכל מקרה אני מגיע לישראל כזמר, אני לא מגיע כאיש פוליטי".

תגיד, אז לאן נעלם ג'ו דימאג'יו?

"אני חושב שהוא חסר. כשכתבתי על ג'ו דימאג'יו, לא התכוונתי אליו מילולית. כלומר, לא שאלתי לאן אותו דימאג'יו נעלם ספציפית. חשבתי עליו כעל גיבור אמריקאי ועל כך שגיבורים ייחודיים כאלה יוצרו במהדורה מוגבלת. בזמנו אמרתי את זה גם לדימאג'יו עצמו. הוא היה אייקון, גיבור של הדור של אבא שלי. כשכתבתי את 'Mrs. Robinson', היה די מקובל להתייחס לבייסבול כאל מטאפורה לאמריקה. חשבתי שדימאג'יו מגלם את הרוח של אמריקה ההיא, זו שתשחק פצועה ותיתן הכל על המגרש".

ראית את 'הבוגר' לאחרונה?

"למען האמת, לא ממש. לא יצא לי לראות את הסרט הזה הרבה מאוד זמן. אגב, אני מבין שאני אצטרך לנגן הרבה להיטים בהופעה שלי אצלכם", אמר וביקש את רשימת 20 השירים שהישראלים הכי אוהבים.