"תורת המלך" - על הזכות לבטא עמדות חשוכות

מעצרי הרבנים הקשורים לספר "תורת המלך" היו פסולים. מי שיקרא את הטייטל שלי בתחתית המאמר הזה יבין שאין דבר רחוק מתפישתי יותר מהגזענות הבוטה שעולה מהספר הזה. כמי שרואה את המורשת והתרבות היהודית כבסיס לעולמי הערכי המבוסס על שוויון ואהבת אדם, אני רואה במחבר כמי שמעוות ומכתים מורשת זו, ובוודאי שאינו ראוי לתואר "רב". אוי לה לציונות הדתית שאלה קולות לגיטימיים בתוכה.

עקבתי בדאגה גם אחר ההמון שלוח הרסן שעלה על בית המשפט העליון (שכלל לא היה לו חלק במעצרו של דב ליאור). מהלך המצטרף לפרימה הולכת וגדלה של סמכות המדינה על מגזרים שלמים בחברה הישראלית, ובראשם החרדים והמתנחלים הקיצונים.

ליאור ביסס את אי-התייצבותו לחקירה במשך שישה חודשים בכך שאין חוקרים רב על "דעת תורה". מובן שדעתו של ליאור אינה דעת תורה, אלא דעתו (החשוכה) שלו. לנוכח אותה עמדה חשוכה מניח ליאור כי יש מעמד שונה בפני החוק לרב לעומת מי שאינו רב, וכי לרב זכויות יתר להבעת דעה. מדובר בהבלים. בחברה דמוקרטית ושוויונית אין למנהיג דתי כל זכות יתר על אדם אחר. אם כבר, חלה עליו חובת אחריות יתר. אך אם משילים את האלמנטים החשוכים בטיעוניו של ליאור, יש צדק בדבריו: רק במקרים קיצוניים ביותר יכול שלטון לחקור, ובוודאי לעצור אדם, בשל עמדותיו ומימוש זכותו לחופש הביטוי.

בדמוקרטיה אין ערכים מוחלטים - נדרש איזון בין ערכים מתנגשים, כדי לוודא פגיעה מינימלית בזכויות בסיסיות. יחד עם זאת, הזכות לחופש ביטוי היא אחת הזכויות הקרובה לערך מוחלט בדמוקרטיה בריאה. כל תלמיד תיכון בארה"ב מכיר את "מקרה סקוקי", שבו ביקשו נאו-נאצים אמריקנים לצעוד בלב עיירה בעלת רוב יהודי בסוף שנות ה-70. מנהיגי זכויות אזרח, רבים מהם יהודים, נלחמו אז בזכות המצעד כמימוש זכותם לחופש ביטוי, גם אם סלדו עמוקות מכל מה שסימלו.

מעצרם של הרבנים השותפים לדבר התועבה מצטרף למגמה הולכת וגוברת לפגוע בחופש הביטוי. לפני מספר שבועות נעצר העיתונאי והפולמוסן גדעון ספירו בגלל טור שכתב. מארגני הפגנות הסולידריות בשכונת שייח ג'ראח נעצרו, ונגד חלקם החלו הליכים משפטיים. בכנסת הנוכחית עולות חדשות לבקרים הצעות חוק ויוזמות המתחרות ביניהן מי תפגע יותר בחופש הביטוי של קבוצות שונות ובהן הניסיון לחקור ולהגביל תרומות לארגוני החברה האזרחית המבקרים את מדיניות הממשלה, חוק הנכבה ולאחרונה חוק החרם.

העובדה שבראש המשרד לביטחון הפנים עומד שר מטעם מפלגת ישראל ביתנו, הגורם המוביל במגמות אלה, ושהוא זה שהגן על המעצר מצביעה על הסכנה שבהגבלות כהולכות וגדלות אלה על חופש הביטוי: יצירת קונצנזוס ישראלי שכל החורג ממנו הוא עבריין בכוח או בפועל. זאת, בדומה לשנות ה 80 אז פסלו את מאיר כהנא ורשימתו לכנסת ובשם האיזון הקדוש גם את מוחמד מיעארי והרשימה המתקדמת לשלום.

על המשטרה ורשויות האכיפה לפרש את החוקים המגבילים את חופש הביטוי בצורה מצמצמת מאד: אין ספק שמדינה שחוותה טראומה לאומית של רצח מנהיג בין השאר בגלל הסתה, לא יכולה להתעלם מהסתה לדבר עבירה ובטח לא לפגיעה בגוף או נפש. אולם, יש להתערב רק במקרים של הסתה לפעולה של ממש. ייחוס מעשי אלימות של יחידים וקבוצות לדברי רב כזה או אחר מורידה מחד מאחריות המבצעים דבר עבירה, ומאידך מצביעה את אזלת ידה של הדמוקרטיה הישראלית שאיפשרה יצירת גידולי פרא כאלה. שלא באופן מפתיע, גידולי פרא אלה צמחו בלב המכוער והקיצוני של הכיבוש הישראלי.

הכותב הוא מנהל בצלם ארה"ב