רווק עירוני: מפחד להתרגל להיות לבד
תמיד אומרים שבן אדם קודם צריך להכיר את עצמו טוב ולפתח את עצמו, ורק אז הוא באמת יתפנה להכיר מישהי באמת. ואני חושב שאולי דווקא ההפך הוא הנכון. אולי צריך ללמוד להתפתח עם עוד אדם. אחרת מתרגלים לחיות לבד, ובמשך הזמן קשה יותר להכניס מישהי לשגרה שלנו
כבר שנתיים שיש משהו תפוס בצוואר שלי. אחד אומר לי שזה מלחץ, השני אומר לי שזה בגלל שאני לא יודע לשבת נכון. השלישי אומר לי שזה לא טוב לישון על הבטן, ואני אומר לו שמה כבר אני יכול לעשות עם זה. האחרונה אמרה לי שזה מאוד פשוט: כל אחד הוא קצת א-סימטרי, ובגלל זה לפעמים יש כאבים. "תוריד חולצה ותעמוד ישר", אמרה, אז עשיתי את זה מיד. חצי גב שזוף עם סימנים של אצבעות ושני עיגולים לבנים שמקיפים שתי נקודות חומות חינניות. חייכתי, היא כבר הבינה שהייתי לבד בים וניסיתי למרוח לעצמי את הקרם, כנראה שזה לא היה הרעיון הכי טוב שלי השבוע. אבל מה אני אעשה, אני לא מצליח למצוא מישהי שאני באמת רוצה שתמרח עלי אותו. בינתיים נגזר עליי להיות קצת צבעוני ומתקלף.
אין כמו לתת עצות ולא לחיות לפיהן. אני זוכר שרק לפני שנתיים-שלוש הייתי חי לפיהן בעצמי. היום אני בעיקר מחלק אותן בחינם לכל דורש, לפעמים גם לכאלו שלא. רק לפני שבועיים עמדתי קצת שיכור מחוץ לבר שמבחוץ נראה עייף אפילו יותר ממני. דיברתי עם ספק-חברה, ספק-מכרה. כזאת שאני מכיר אבל לא באמת מכיר, כמו הרבה פה בעיר. היא סיפרה לי שיש בחור שכל פעם שבא לו, הוא מתקשר אליה והיא מיד באה. היא כבר סיפרה לי על זה פעם, כשרק הכרנו. בלי לחשוב פעמיים הודעתי לה שהיא צריכה ללכת לפסיכולוג. אני מחלק עצות לכולם כבר אמרתי? אז אמרתי לה בכל זאת.
בואו לדבר על רווקים גם בפייסבוק של ynet יחסים
בסך הכל באמת שאני בן אדם אופטימי. כל יום אני מתעורר בבוקר וחושב על כמה כיף שעכשיו בוקר ויש עוד יום ארוך ואפשר לעשות בו מלא דברים, גם אם בסוף יוצא שאני לא עושה כלום. גם כשמגיע הלילה אני שמח, עכשיו אפשר לשתות קצת ולהפחית את המחשבות המטרידות שמגיעות באמצע היום. מחר יום חדש.
אבל בזמן האחרון, עולה בי פחד מסויים. אני מפחד להתרגל להיות לבד. אולי איבדתי את היכולת להיות בזוג. כשאמרתי את זה לחברה טובה שלי היא אמרה לי שאין בן אדם שנולד לחיות עם בת זוג יותר ממני. אבל אולי דברים יכולים להשתנות, לטוב ולרע.
איפשהו בדרך איבדתי את תחושת הביטחון
הניתוח הפסיכולוגי שהעברתי את עצמי הניב כמה מסקנות, אך הרצינית ביניהן אומרת שכנראה איפשהו בדרך איבדתי את תחושת הביטחון. לאו דווקא את שלי, אלא, את זו שידעתי פעם לתת לאחרים מסביבי, ובעיקר לאחרות מסביבי. תמיד היו לי תשובות להכל, גם אם לא באמת ידעתי מה להגיד. משהו שיש בדרך כלל רק להורים, שתמיד יודעים לתת לילדיהם הרגשה שהם יודעים הכל מבלי שהם בכלל יודעים איך להתמודד עם השאלות המוזרות שילדיהם מעלים בפניהם. ככה החיים עוברים להם מבלי שאני באמת שם לב. ברגע שאני עוצר רגע לחשוב, אני מבין שאני לא מבין כלום.
נהייתי טוב בעיקר בלספר סיפורים ופחות בלחיות אותם. מה עם ה"זרימה" הזאת שאני כל הזמן מטיף עליה לחברים? למה אני לא חי אותה בעצמי?
אני לא יכול לצאת עם מישהי שגדולה ממני בעשר שנים כי בגיל שלי זה כבר בעייתי, מתישהו ארצה ילדים, וזה עלול להיות מאוחר מדי. אני לא יכול לצאת עם אמריקנית, למרות שגם אני נולדתי שם אבל גדלתי פה, כי מה אני אעשה אם יום אחד היא פתאום תרצה לברוח חזרה לשם? מה, עכשיו? בגיל כמעט 27 אני אתחיל לצאת עם מישהי גם אם אני לא חושב שזה יכול להיות רציני? לא חבל על הזמן? ברור שלא. לפחות ככה זה מרגיש בבוקר, כשעוד לא סיימתי להכין סנדוויץ' לעבודה.
טוקבק כדורבנות:
לגדול לבד, או ביחד?
אני גדלתי עם בן הזוג שלי, הכרנו כחיילים, צמחנו יחד עד שנישאנו. הזהות שלי כאדם בוגר התעצבה יחד עם הזהות שלו, עד שלא ידענו איפה הוא מתחיל ואיפה אני נגמרת. בדיעבד, אני לא בטוחה שזה היה נכון לנו, לא פיתחנו זהות אישית, ייחודית, נטמענו, והתערבבנו זו בזה. היום כאדם בוגר ובשל, אני מבינה שבגלל אורח החיים הנ"ל התפספסתי קצת בדרך, לא הגשמתי הרבה חלומות שלי, לא התפתחתי כמו שרציתי, וכנ"ל בן זוגי. החלומות, התקוות, השאיפות הפכו למשותפות, כשבדרך נולדו גם ילדים, והפכנו למשפחה, לא היה כבר זמן ומקום להתפתחות אינדיוודואלית. אם הייתי יכולה להתחיל היום מהתחלה, הייתי עושה הכל אחרת.
עצתי היא לפתח אישיות חזקה, עצמאית, ובטוחה, ולא לפחד מהלבד.
הפחדים כשלעצמם יכולים להיות אלה שחוסמים אותך מלמצוא את האחת. אתה עדיין כל כך צעיר. תן צ'אנס. עם רגישות כמו שלך, אתה תהיה הרבה יותר מבסדר.
יש את אלו שתמיד יש להם חברה, הם אף פעם לא לבד
תמיד אומרים שבן אדם קודם צריך להכיר את עצמו טוב ולפתח את עצמו, ורק אז הוא באמת יתפנה להכיר מישהי באמת. ואני חושב שאולי דווקא ההפך הוא הנכון. אולי צריך ללמוד להתפתח עם עוד מישהו שמעורב בחיים. אחרת מתרגלים לחיות לבד, ובמשך הזמן קשה יותר להכניס מישהי באמת פנימה לתוך השגרה שלנו. הרי יש את אלו שתמיד יש להם חברה, הם אף פעם לא לבד, ובסופו של דבר הם נשארים ככה לאורך זמן.
אני בסך הכל רוצה לחיות קצת יותר כמו אלה שמסביבי וכמו שהייתי פעם. בלי דאגות מיותרות ומחשבות טורדניות על העתיד, שממילא יגיע גם אם ממש אנסה להתחמק ממנו. אני רוצה להכיר מישהי שמתאימה בול בשבילי, ושכל פעם שישאלו אותי אם טוב לי, אני אגיד תמיד כן, מבלי לחשוב פעמיים. ממש כמו בעבר. כשהיה לי טוב, ידעתי שגם כשמשהו רע קורה הוא יעבור. רק המחשבה הזאת הפכה אותי לאדם מאושר.
בעיקר, אני רוצה שוב להיות כזה שלא רק מדבר על החיים אלא גם חי אותם. אני פשוט כבר לא ממש בטוח איך עושים את זה באמת.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
