שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מעולם קודם לכן היא לא נדלקה על בחור זר

    ברוק, שמעולם לא הבינה מה זה אומר ללכת לאיבוד בתוך המוזיקה, הרגישה שכל גופה נרגע. לא ברור אם זה קרה בהשפעת היין האדום, או השירה הסקסית, או התחושה הזרה שהשתלטה עליה, אבל ברוק התמכרה. מתוך ספר חדש, "לילה אחד יותר מדי", מאת מחברת "השטן לובשת פראדה"

    "אני לא עוקבת אחריו", אמרה ברוק. אבל היא ניגשה אל הבר, ואחרי שחפרה בציפורניה בכפות ידיה ושינתה את דעתה חמש פעמים, אזרה לבסוף אומץ ושאלה את הברמנית אם היא יודעת עוד משהו על הפסנתרן המסתורי.

     

    האשה עירבבה כמה מוחיטות ולא הרימה את מבטה. "כבר ראיתי אותו פה, בדרך כלל כשיש לנו הופעות בלוז או רוק קלאסי, אבל הוא אף פעם לא מדבר עם אף אחד. תמיד לבד, אם זה מה שמעניין אותך..."

     

    "לא, לא, אני, הממ... לא, זה בכלל לא זה. אני רק סקרנית", היא גימגמה והרגישה כמו מטומטמת.

     

    בואו לדבר על התחלות והכרויות גם בפייסבוק של ynet יחסים

     

    ברוק הסתובבה בחזרה אל השולחן כשהברמנית קראה, "הוא אמר לי שהוא מנגן באופן קבוע בבר באפֶּר איסט סַייד, במקום שנקרא טְריקס או ריקס, משהו כזה. בימי שלישי. מקווה שזה עוזר".

     

    ברוק היתה יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הפעמים שהלכה להופעות חיות. היא מעולם לא איתרה בחור זר ועקבה אחריו. ולמעט עשר או חמש־עשרה דקות שבהן חיכתה לחברים או לבחורים שיגיעו, היא לא בילתה הרבה זמן לבד בברים. אבל שום דבר מזה לא עצר אותה מלהתקשר לחמישה מקומות עד שמצאה את המקום הנכון, וכעבור שלושה שבועות נוספים שבהם ניסתה לאזור אומץ, עלתה לרכבת התחתית בליל שלישי לוהט אחד ביולי וניגשה לדלת הקדמית של הבר ניק'ס.

     

    היא ידעה שכל זה היה שווה

    ברגע שהתיישבה על אחד מהכיסאות האחרונים שנותרו פנויים בפינה האחורית, היא ידעה שכל זה היה שווה. הבר היה בדיוק כמו מאה ברים אחרים בשדרה השנייה, אבל למרבה ההפתעה הקהל היה מעורב. במקום הכנופייה הרגילה של האפר איסט סייד, בוגרי קולג' טריים שאוהבים לשתות בירה אחרי שהם משחררים את העניבות החדשות שקנו בברוקס־ברדרס, הקבוצה הלילה נראתה כמו תערובת משונה של סטודנטים מאוניברסיטת ניו־יורק שהתגלגלו צפונה, זוגות בשנות השלושים שלגמו מרטיני והחזיקו ידיים, והיפסטרים בנעלי אולסטאר שרק לעיתים נדירות נראו בריכוז כה גבוה מחוץ לאיסט וילג' או לברוקלין. ניק'ס נהיה מפוצץ עד מהרה - לא נותר אף כסא מיותר, וכחמישים או שישים איש נוספים עמדו מאחורי השולחנות - וכולם הגיעו מסיבה אחת בלבד. ברוק הזדעזעה לגלות שהרגש שמילא אותה כששמעה את ג'וליאן מנגן לפני חודש ברו־בי לא היה ייחודי. עשרות אנשים כבר הכירו אותו והיו מוכנים להגיע מכל קצות העיר כדי לראות אותו מופיע.

     

    כשג'וליאן התיישב אל הפסנתר והתחיל לבדוק את הסאונד, הקהל כבר הימהם בציפייה. כשהתחיל לנגן היה נדמה שהחדר כולו נרגע לתוך הקצב, חלק מהאנשים נעו בקלילות, חלק בעיניים עצומות, אבל כולם רכנו קדימה לעבר הבמה. ברוק, שמעולם לא הבינה מה זה אומר ללכת לאיבוד בתוך המוזיקה, הרגישה שכל גופה נרגע. לא ברור אם זה קרה בהשפעת היין האדום, או השירה הסקסית, או התחושה הזרה שהשתלטה עליה בתוך קהל של זרים מוחלטים, אבל ברוק התמכרה.

     

    היא באה לניק'ס מידי שלישי במשך כל הקיץ. היא אף פעם לא הזמינה מישהו להצטרף אליה. כשהשותפות שלה לחצו עליה וניסו לגלות לאן היא הולכת כל שבוע, היא המציאה סיפור אמין מאוד על מועדון קריאה עם חברים מהלימודים. רק מהישיבה שם, מהצפייה בו, משמיעת המוזיקה שלו, היא התחילה להרגיש שהיא מכירה אותו. עד עכשיו מוזיקה היתה עניין מינורי, בסך הכל הסחת דעת על ההליכון, שיר שכיף לרקוד איתו במסיבה, דרך להעביר זמן בנסיעות ארוכות. אבל זה? זה היה יוצא מן הכלל. הוא אפילו לא אמר שלום, אבל למוזיקה שלו היה כוח להשפיע על מצב הרוח שלה, לשנות את מחשבותיה ולגרום לה להרגיש דברים שהיו זרים לגמרי לשגרת היומיום שלה.

     

    עד שהתחילה לצאת בלילות לניק'ס, הימים שלה נראו כולם אותו דבר: קודם עבודה, ואז אותם מפגשים נדירים מדי עם אותה קבוצה של חברים מהקולג' ואותן שותפות חטטניות. היא היתה די שמחה, אבל לפעמים הרגישה חנוקה. ועכשיו ג'וליאן היה כולו שלה, והעובדה שמעולם לא החליפו ולו מבט אחד, לא הפריעה לה כלל. לא היתה לה שום בעיה רק להמשיך לצפות בו. אחרי כל הופעה הוא התנהג כרגיל - מעט באי רצון, כך נראה לה - ולחץ ידיים וקיבל בענווה את השבחים שכולם חלקו לו, אבל ברוק מעולם לא חשבה לגשת אליו.


     

    שבועיים אחרי 11 בספטמבר 2001 נולה שיכנעה אותה לצאת לפגישה עיוורת עם בחור שפגשה באירוע מטעם העבודה. כל החברים שלהן נמלטו מניו־יורק כדי לראות את המשפחה או להצית מחדש מערכות יחסים עם אהבות ישנות, והעיר עדיין היתה משותקת מעשן חריף ומצער עמוק. נולה מצאה מפלט אצל איזה בחור חדש, ובילתה כמעט כל לילה בדירתו, וברוק הרגישה מבולבלת ובודדה.

     

    "פגישה עיוורת? באמת?" שאלה ברוק ובקושי הרימה את מבטה מהמחשב.

     

    "הוא מתוק נורא", אמרה נולה כשישבו ערב אחד על הספה זו לצד זו וצפו בסאטֶרדיי נַייט לַייב. "הוא לא בעלך לעתיד, אבל הוא ממש נחמד, והוא די חתיך, והוא ייקח אותך למקום שווה. ואם תפסיקי להיות כזאת כלבה קרה, אולי הוא אפילו יעשה אותך".

     

    "נולה!"

     

    "אני רק אומרת שזה רעיון טוב. זה יכול לעזור לך, את יודעת. ואם אנחנו כבר מדברות, מקלחת ומניקור לא יהרגו אותך".

     

    ברוק פרשה את כפות ידיה והבחינה, בפעם הראשונה, בציפורניים כסוסות ובעור מתקלף. הן באמת נראו מגעיל. "מי זה? אחד מהשאריות שלך?" היא שאלה.

     

    נולה עיקמה את האף.

     

    "הוא כן! את לגמרי שכבת איתו ועכשיו את מעבירה אותו אלי. זה מעשה שפל, נול. ואני חייבת לומר, די מפתיע. אפילו את לא רעה כל כך בדרך כלל".

     

    "תחסכי ממני", אמרה נולה בגלגול עצום של עיניה. "פגשתי אותו לפני כמה שבועות באירוע צדקה מטעם העבודה. הוא היה שם עם מישהו שעובד איתי".

     

    "אז כן שכבת איתו".

     

    "לא! יכול להיות ששכבתי עם זה שעובד איתי..."

     

    ברוק גנחה וכיסתה את עיניה.

     

    "...אבל זה לא משנה. אני זוכרת שהחבר שלו היה חמוד ופנוי. סטודנט לרפואה, אני חושבת, אבל באמת, את ממש לא יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית. כל עוד הוא נושם..."

     

    "תודה, מותק".

     

    "אז תצאי איתו?"

     

    ברוק לקחה שוב את השלט. "אם זה מה שישתיק אותך עכשיו, אני אחשוב על זה", אמרה.


     

    כעבור ארבעה ימים ברוק מצאה את עצמה יושבת במרפסת של בית־קפה איטלקי ברחוב מקדוגל. כמו שנולה הבטיחה, טרנט היה בחור מתוק להפליא. די חתיך, מנומס מאוד, לבוש היטב, ומשעמם בטירוף. השיחה שלהם היתה יותר תפלה מהלינגוויני עגבניות ופטרוזיליה שהוא הזמין לשניהם, והרצינות שלו הותירה בה רצון עצום לדחוף לעצמה מזלג לעין. אבל מסיבה כלשהי שלא הבינה, כאשר הציע שיעברו לבר קרוב, היא הסכימה.

     

    "באמת?" הוא שאל ונשמע מופתע באותה מידה שהיא חשה.

     

    "כן, למה לא?" ובאמת, היא חשבה, למה לא? הרי זה לא שיש לה תוכניות אחרות, והיא אפילו לא מצפה לראות סרט עם נולה מאוחר יותר בערב. למחרת בבוקר היא תצטרך להתחיל להכין ראשי פרקים לעבודה בת חמישה־עשר עמודים שהיא צריכה להגיש בעוד שבועיים. חוץ מזה, התוכניות המסעירות ביותר שלה היו לעשות כביסה, ללכת לחדר הכושר ולעבוד משמרת של ארבע שעות בבית־הקפה. למה שתמהר לחזור הביתה?

     

    "מצוין, אני יודע בדיוק לאן כדאי לנו ללכת". טרנט התעקש ברוב מתיקותו לשלם את החשבון ולבסוף הם יצאו משם.

     

    הם עברו רק שני רחובות כשטרנט ניצב מולה ופתח דלת לבר סטודנטים רועש וידוע לשמצה. זה ככל הנראה היה המקום האחרון בדאונטאון מנהטן שמישהו ייצא אליו עם בחורה שהוא לא מתכוון לסמם, אבל ברוק שמחה שהם הגיעו למקום רועש מספיק כדי שלא ייאלצו לפתח שיחה אמיתית. היא תשתה בירה, אולי שתיים, תשמע מוזיקת אייטיז טובה מהג'וקבוקס, ועד חצות כבר תהיה מתחת לשמיכה - לבד.

     

    עברו כמה שניות עד שהעיניים שלה הסתגלו לחושך, אם כי היא זיהתה מייד את הקול של ג'וליאן. כשלבסוף התמקד מבטה בבמה, היא בהתה בחוסר אמון: הוא ישב בתנוחה המוכרת שלו ליד הפסנתר, כשאצבעותיו מרחפות ופיו לחוץ למיקרופון, ושר את השיר המקורי שלו שהיא הכי אהבה:

     

    האישה יושבת לבד בתוך חדר / לבד בבית דומם כמו קבר / הגבר סופר אבנים בכתר / כל שיאבד יימדד לפי מטר.

     

    היא לא היתה בטוחה כמה זמן בדיוק עמדה נטועה בפתח הדלת, שקועה לחלוטין בהופעה שלו, אבל עבר די זמן כדי שטרנט יגיב.

     

    "מגניב כאן, לא? בואי, ראיתי שם שני כסאות".

     

    הוא לקח את זרועה וברוק התירה לו לגרור אותה דרך הקהל. היא התיישבה בכסא שעליו הצביע טרנט ובקושי הספיקה להניח את תיק היד שלה על השולחן כשהשיר נגמר וג'וליאן הודיע שהוא יוצא להפסקה. היא היתה מודעת במעומעם לכך שטרנט מדבר אליה, אבל בין הרעש שבבר לניסיון שלה לאתר את ג'וליאן, היא לא שמעה מילה ממה שאמר.

     

    זה קרה כל כך מהר עד שבקושי הספיקה לעכל. רגע אחד ג'וליאן שיחרר את מפוחית הפה שלו מעל הפסנתר, וכעבור רגע הוא כבר עמד מעל השולחן שלהם וחייך. הוא לבש כהרגלו חולצת טריקו לבנה חלקה ומכנסי ג'ינס וכובע צמר, הפעם בצבע חציל. על פניו וזרועותיו נצץ בוהק קל של זיעה.

     

    "היי, גבר, אני שמח שהצלחת להגיע", אמר ג'וליאן וטפח לטרנט על הכתף.

     

    "כן, גם אני. נראה שהפסדנו את החלק הראשון". מישהו בדיוק נטש כסא בשולחן הצמוד, וטרנט משך אותו בשביל ג'וליאן. "שב, תירגע".

     

    ג'וליאן היסס, הציץ בברוק בחיוך קטן, והתיישב. "ג'וליאן אלטר", אמר והושיט את ידו.

     

    ברוק עמדה להשיב כשטרנט קטע אותה. "אוי, אני כזה אידיוט! לאן נעלמו הנימוסים שלי? ג'וליאן, זאת ה... זאת ברוק. ברוק..."

     

    "גרין", היא אמרה, ושמחה שטרנט חשף בפני ג'וליאן כמה מעט הם מכירים.

     

    היא וג'וליאן לחצו ידיים, מחווה שנראתה משונה בבר סטודנטים צפוף, אבל ברוק התרגשה. היא בחנה אותו מקרוב כשהוא וטרנט התבדחו על בחור מסוים ששניהם הכירו. ג'וליאן היה גדול ממנה בשנתיים, אולי, אבל משהו בו גרם לו להיראות יודע יותר, מנוסה, אם כי ברוק לא הצליחה להצביע על זה בדיוק. האף שלו בלט מדי והסנטר מעט נסוג, והעור החיוור שלו ניכר לעין אפילו יותר עכשיו, בסוף הקיץ, כשכל השאר כבר חטפו מנה שלמה של ויטמין די. העיניים שלו, אף שהיו ירוקות, לא היו ראויות לציון במיוחד. הן היו עמומות למדי, עם קמטים דקים שהתכווצו סביבן כשחייך. אם לא היתה שומעת אותו שר כל כך הרבה פעמים, צופה בו משליך את ראשו לאחור וצועק את המילים בקול עשיר כל כך ומלא משמעות - אם רק היתה נתקלת בו ככה, כשהוא חובש את כובע הצמר ואוחז כוס בירה בבר אנונימי ורועש - היא לא היתה מביטה בו פעמיים, או חושבת שהוא אפילו טיפה מושך. אבל הלילה היא בקושי הצליחה לנשום.

     

    שני הגברים פיטפטו במשך כמה דקות, וברוק נשענה לאחור וצפתה. היה זה ג'וליאן, לא טרנט, שהבחין שאין לה מה לשתות.

     

    "אני יכול להזמין לכם בירה?" הוא שאל וחיפש מלצרית.

     

    טרנט קפץ מייד על רגליו. "אני אביא. הרגע נכנסנו לכאן ואף מלצרית עוד לא הגיעה. ברוק, מה את רוצה לשתות?"

     

    היא מילמלה את שם הבירה הראשונה שקפצה לה לראש, וג'וליאן הרים מה שנראה כמו כוס מים ריקה. "אתה יכול להביא לי ספרייט?"

     

    ברוק חשה דקירת פחד כשטרנט עזב את השולחן. על מה לעזאזל הם ידברו? על הכל, הזכירה לעצמה, על הכול למעט העובדה שהיא עוקבת אחריו בכל רחבי העיר.

     

    ג'וליאן הסתובב אליה וחייך. "טרנט בחור טוב, לא?"

     

    ברוק משכה בכתפיים. "כן, הוא נראה נחמד. נפגשנו הלילה בפעם הראשונה. אני בקושי מכירה אותו".

     

    "אה, פגישה עיוורת? איזה כיף. את חושבת שתצאי איתו שוב?"

     

    "לא", אמרה ברוק ללא כל רגש. היא היתה משוכנעת שהיא בהלם. היא בקושי הבינה מה היא אומרת.

     

    ג'וליאן צחק וברוק צחקה איתו. "למה לא?" הוא שאל.

     

    ברוק משכה בכתפיה. "אין ממש סיבה. הוא נראה בחור נעים. רק קצת משעמם". היא לא התכוונה לומר את זה, אבל לא הצליחה לחשוב בהיגיון.

     

    על הפנים של ג'וליאן התפרץ חיוך גדול, כל כך בוהק וקורן שברוק שכחה להיות נבוכה. "את קוראת לבן דוד שלי משעמם". הוא צחק.

     

    "אוי אלוהים. לא התכוונתי לזה ככה. הוא נראה באמת, אה, חמוד. רק ש..." ככל שגימגמה יותר כך הוא נראה יותר משועשע.

     

    "די, די", הוא קטע אותה והניח את ידו הרחבה והחמה על זרועה. "את צודקת במאה אחוז. הוא באמת בחור נהדר - בכנות, מתוק כמו סוכרייה - אבל אף אחד מעולם לא תיאר אותו כמסמר המסיבה".

     

    רגע של שתיקה השתרר בזמן שברוק חיטטה במוחה בחיפוש אחר משהו נאות לומר. לא משנה מה, כל עוד היא תצליח להסתיר את העובדה שהיא מעריצה שלו.

     

    "הייתי פעם בהופעה שלך", היא הודיעה, ומיד הצמידה את ידה לפיה מרוב הלם.

     

    הוא הביט בה. "אה, באמת? איפה?"

     

    "בכל ערב שלישי בניק'ס". כל סיכוי שהיה לה לא להצטייר כמטרידת־על נעלם כלא היה.

     

    "באמת?" הוא נראה מבולבל ומרוצה.

     

    היא הינהנה.

     

    "למה?"

     

    השתיקה שלו רק שיכנעה אותה להמשיך לדבר

    ברוק שקלה קצרות לשקר ולספר לו שהחברה הכי טובה שלה גרה באזור, או שבכל שבוע היא מגיעה לשם לשתות עם כמה חברים, אבל מסיבה כלשהי שהיא עצמה לא הבינה לגמרי, היא הפגינה כנות מלאה. "הייתי באותו לילה ברו־בי כשרביעיית הג'אז הבריזה ונתת הופעה מאולתרת. חשבתי, אה, חשבתי שאתה מדהים, אז שאלתי את הברמנית איך קוראים לך וגיליתי שיש לך הופעות קבועות. עכשיו אני מנסה להגיע בכל פעם שאני יכולה". היא הכריחה את עצמה להביט למעלה, משוכנעת שהוא בוהה בה באימה, וככל הנראה גם בחשש, אבל ההבעה של ג'וליאן לא חשפה דבר, והשתיקה שלו רק שיכנעה אותה להמשיך לדבר.

     

    "ולכן זה מוזר שטרנט הביא אותי לכאן הלילה... צירוף מקרים מוזר..." היא נתנה למילים שלה להישמט בסרבול והתמלאה חרטה מיידית בשל כל הדברים שחשפה הרגע.

     

    כשאזרה אומץ לפגוש בעיניו שוב, ג'וליאן הניד בראשו.

     

    "אתה בטח מבוהל לגמרי", אמרה בצחוק מתוח. "אני מבטיחה שלעולם לא אופיע פתאום בדירה או בעבודה שלך. כלומר, לא שאני יודעת איפה אתה גר, או אפילו אם יש לך עבודה. אני בטוחה שהמוזיקה היא העבודה שלך, העבודה האמיתית שלך, כמו שצריך להיות..."

     

    היד חזרה לזרועה וג'וליאן הביט בעיניה. "אני רואה אותך שם כל שבוע", אמר.

     

    "הא?"

     

    הוא הינהן וחייך שוב, והפעם הניד את ראשו קלות כאומר: אני לא מאמין שאני מודה בזה. "כן. את תמיד יושבת בפינה הרחוקה, ליד שולחן הסנוקר, ואת תמיד לבד. בשבוע שעבר לבשת שמלה כחולה עם פרחים לבנים, או משהו כזה, רקומים למטה, וקראת מגזין, אבל הנחת אותו בצד כשעליתי להופיע".

     

    ברוק נזכרה בשמלה הקיצית שאמה קנתה לה כמתנה למסיבת סיום הלימודים. רק לפני ארבעה חודשים היא נראתה כל כך אופנתית, וכשהסתובבה איתה כעת ברחבי העיר הרגישה כמו ילדה לא מתוחכמת. הכחול אמנם גרם לשערה האדום להיראות לוהט יותר, וזה היה טוב, אבל השמלה לא הועילה לירכיה או לרגליה. היא שקעה כל כך בניסיון להיזכר איך נראתה באותו לילה, שלא שמה לב שטרנט חזר לשולחן עד שדחף לעברה בקבוק של בּאד לַייט.

     

    "מה פיספסתי?" הוא שאל והתיישב. "מלא פה הערב. ג'וליאן, אחי, אתה יודע איך למשוך אותם".

     

    ג'וליאן השיק את כוסו בבקבוק של טרנט ולגם לגימה ארוכה. "תודה, גבר. אני אחזור אליכם אחרי ההופעה". הוא הינהן אל ברוק במה שהיא נשבעה - והתפללה - שהיה מבט מבין ויודע, ופסע לעבר הבמה.

     

    היא לא ידעה אז שהוא יבקש מטרנט רשות להתקשר אליה, או ששיחת הטלפון הראשונה שלהם תגרום לה להרגיש כאילו היא מרחפת, או שהפגישה הראשונה שלהם תהפוך לאחד הלילות המכריעים בחייה. היא מעולם לא צפתה שהם ייפלו יחד אל המיטה אחרי פחות משלושה שבועות של פגישות מרתוניות שלא רצתה שייגמרו, או שהם יחסכו במשך כמעט שנתיים לטיול מחוף לחוף, או יתארסו בזמן הופעה חיה במקום קטן ומפוקפק בווסט וילג' עם טבעת זהב ששילם עליה לגמרי בעצמו, או יתחתנו בבית החוף היפהפה של הוריו בהמפטונס, כי באמת, מה הם בדיוק מוכיחים אם הם מסרבים להתחתן במקום שכזה? כל שידעה לבטח באותו לילה הוא שהיא רוצה נואשות לראות אותו שוב, שהיא תגיע לניק'ס בעוד שני לילות גם אם העולם יתהפך, ושלא משנה כמה היא מתאמצת - היא לא מצליחה להפסיק לחייך.

     

    • מתוך הספר החדש "לילה אחד יותר מדי" מאת לורן וייסברגר (הוצאת מודן, תרגום: רוני בק). לורן וייסברגר היא מחברת רב המכר "השטן לובשת פראדה", שהפך גם לסרט בכיכובן של מריל סטריפ ואן האת'אוויי.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברוק לא חשבה לגשת אליו
    צילום: shutterstock
    הפסנתר הממכר
    עטיפת הספר
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים